אף שאנו קוראים את התורה כולה באותם טעמי המקרא, יש ביכולתנו לקרוא את הסיפור כסיפור שמח או כסיפור עצוב, ולאור זה לקבוע את המנגינה הפנימית בה אנו מקשיבים לדברי הפרשה. כיצד אפוא נכון לקרוא את הפרשה – האם לקרוא אותה כפרשה טרגית הנוגעת לבדידותו של אברהם אבינו עם מות בת ברית הקודש שלו, שרה אמנו, או לקרוא אותה כפרשה משמחת בה זוכה אברהם אבינו לנחלה הראשונה בארץ ישראל ?
שאלה זו נתונה כנראה במחלוקת ראשונים. המחלוקת היא סביב המשנה הקובעת כי אברהם אבינו עליו השלום התנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולם. המשנה, שאינו מונה מהם אותם ניסיונות, מותירה מקום נרחב לפרשנות. חלק מהראשונים ביארו כי הניסיון הראשון הוא "לך לך" והניסיון האחרון הוא פרשת העקידה. עמדה זו זוכה לביסוס גדול מאוד בפשוטו של מקרא, שכן אכן הניסיון הראשון והאחרון מקבילים לאור סגנון התורה, ומלמדים על סגירת המעגל. הניסיון הראשון נאמר ב"לך לך" וגם האחרון: "ולך לך אל ארץ המוריה"; הניסיון הראשון הדגיש את קושי הניתוק: "מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם האחרון הדגיש זאת: "את בנך את יחידך אשר אהבת – את יצחק"; בניסיון הראשון לא נאמר לאברהם לאן הולך אלא "אל הארץ אשר אראך", ובדיוק אותו הדבר נאמר לאברהם אבינו בניסיון האחרון: "על אחד ההרים אשר אומר אליך". סגירת מעגל זו היא המלמדת על ראיית עשר הניסיונות כקבוצה המסתיימת בפרשת העקידה.
אם אכן זו הדרך לקרוא את פרשת ניסיונו של אברהם אבינו, הרי שהדבר משפיע על השאלה כיצד אפוא אנו קוראים את פרשת קבורת שרה: פרשת השבוע שלנו היא שכרו של אברהם אבינו ולא חלק מהניסיונות שלו. סוף סוף, לאחר נדודיו הקשים, הגיע עת ששרה תיפטר מהעולם. אברהם אבינו זוכה במסגרת זו לקנות קרקע בארץ ישראל ולהתנחל בה לראשונה. ההבטחות הא-לוהיות מתגשמות, ומעתה והלאה אין הוא עוד "גר ותושב" אלא חלק מ"עם הארץ" שהארץ הזו שייכת לו. הזכות הגדולה של נדודיו מתממשת בשעה זו.
לעומת זאת, חלק מהראשונים ביארו כי הניסיון הראשון כלל אינו כתוב בתורה, והוא ניסיון ההשלכה לאש שהתנסה בו אברהם אבינו, ואילו הניסיון האחרון הוא קבורת שרה. וזו מהות הניסיון: אברהם אבינו שזכה לשמוע מריבונו של עולם בסוף פרשת העקדה "עתה ידעתי כי ירא א-להים עתה" ועמד בכל הניסיונות הקשים מוצא את עצמו בודד ללא אשתו. לא זו בלבד, אלא כשהוא בא לקבור אותה מסובבים את דעתו עם הארץ של חברון, ומנסים למנוע בעדו בכל דרך לקנות חלקת קבר. המאמין הגדול בריבונו של עולם שזה לשמוע מריבונו של עולם כמה וכמה פעמים כי הארץ הזו ניתנת לו ולזרעו – נאלץ להשתחוות בפני אנשי חברון, לומר דברי פיוס והתרפסות, ובסופו של דבר הם מוכרים לו את נחלת השדה. את כל זה הוא עושה בלי להתלונן ובלי למחות כלפי שמיים על החוויה הקשה שהוא עובר.
מהי אפוא המנגינה הנכונה – דומה ששתי המנגינות גם יחד. הדבר נכון גם מסיבות פרשניות, אך מי כמונו בדור המיוחד שלנו יודע כי אפשר ששתי המנגינות גם יחד הם המתארות נכונה את ההתנחלות בארץ, ואת החוויות שכולנו עוברים בשנים האלה ביחס להתיישבותנו בארץ ישראל. בדרכו של אברהם אבינו נלך ונראה בזה גם קושי גדול וניסיון בידי שמיים, וגם שמחה גדולה על מה שזכינו בו עד עתה.
