פרשת חיי שרה עוסקת בתחילתה, כמו גם בסופה, במוות. הפרשה מתחילה במות שרה וממשיכה במותם של אברהם וישמעאל. והנה למרות זאת נקראת הפרשה פרשת חיים – "חיי שרה", שכן עיקרה של הפרשה הוא בעיסוק בהמשך החיים, בדאגה לדור ההמשך ולשידוכם של יצחק ורבקה.
אברהם ממנה את אליעזר עבדו הנאמן, למצוא שידוך לבנו ליצחק. אליעזר לא היה "סתם" עבד. כשחז"ל מתארים את אליעזר הם מתארים תלמיד חכם, המשמש כיד ימינו של אברהם בהפצת דבר האלוקים בעולם: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו – אמר רבי אלעזר : שמושל בתורת רבו… שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים" (מסכת יומא כח:).
היות וכך, נראה כי כל נתוני הפתיחה של אליעזר (צדיק וגדול בתורה) הופכים אותו לראוי להשתדך עם אברהם, ובכך להביא את כל בעיות השידוכים של אברהם לפתרונם. אף על פי כן, אנו רואים כי בתו של אליעזר אינה מופיעה כלל ברשימת המועמדות האפשרויות ליצחק. על כך דרשו חז"ל במדרש (בראשית רבה) : "אמר לו (אברהם לאליעזר) אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך". מדרש זה תמוה. מדוע אברהם מגדיר את אליעזר כ"ארור"? מדוע דוחה הוא על הסף את מועמדותו של אליעזר? הרי כפי שראינו, היה אליעזר גדול תורה! יתר על כן: מה גורם לאברהם לחשוב שדווקא בחרן הרחוקה, מקום שבו אין כל חינוך לרוחניות ולקדושה, דווקא שם יימצא הפתרון המתאים לבנו יצחק?
לשאלה זו נדרש הרב יעקב פילבר, בספרו "חמדת ימים", ומסביר כי גדולתו של אליעזר הייתה גם נקודת התורפה שלו. אליעזר אמנם "דולה ומשקה מתורתו של אברהם", אולם אין לו חידוש משלו. אין לו מקוריות. הכל ,ללא יוצא מן הכלל, בא אך ורק מתורתו של אברהם.
אברהם רוצה לראות חידוש בדורות הבאים. הוא איננו מעוניין בתורה קפואה כלואה במעגל סגול, אלא בתורה חיה ונושמת שהרי – "אין בית מדרש ללא חידוש" (מסכת חגיגה ג'.). בית מדרש חייב להבנות על יצירתיות, דינאמיקה, מקוריות ולעיתים אף ביקורתיות. אין לקבל כל דבר כמובן מאליו, אלא יש לחקור, לדרוש ולשאוף להתקדמות בלתי פוסקת שהרי "השמיים הם הגבול".
זוהי, למעשה, דמותו של יצחק אבינו. יצחק למד וספג בבית אביו את מידת החסד, אולם הוא אינו מסתפק בכך אלא מוסיף עליה מדה משלו – מדת "הגבורה המיוחדת ליצחק. זו גם הסיבה בגללה אברהם רוצה שידוך מבית שיש בו מקוריות, בית שיש בו חידוש, יצירתיות ויוזמה. ע"פ זאת, יובן מבחנו של אליעזר לנערה המיועדת ליצחק: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".
לא מדובר בהסתמכות מקרית על סימן או מזל מן השמיים. זהו מהלך מחושב ומתוכנן של אליעזר המחפש נערה עם "ראש גדול; נערה שלא תסתפק במילוי בקשתו בלבד, אלא תציע מיוזמתה עזרה נוספת גם בהשקיית הגמלים. זהו חידוש שיבוא מתוך גמילות חסד, מתוך עזרה מקורית של הנערה לאליעזר בדבר שאותו לא נתבקשה לעשות. זהו השידוך הראוי ליצחק, שהרי גם יצחק מחדש ומפלס דרך של גבורה ויראה הבאה מתוך גמילות החסד של אביו אברהם.
רבקה עומדת במבחן: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת: וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו". מידות של חידוש ורעננות מתגלות ברבקה והדבר מוכיח כי היא היא הנערה.
כוח הנצח של עם ישראל בנוי הוא על המסורת ועל החידוש גם יחדיו, ככוחות השזורים זה בזה. חז"ל במדרש (מנחות כ"ט:) נותנים תיאור דמיוני של משה רבנו הנכנס לבית המדרש של רבי עקיבא ולא מסוגל להבין דבר וחצי דבר מתורתו של רבי עקיבא. מיד "תשש כוחו" של משה. אולם אז שמע משה את תלמידיו של רבי עקיבא שואלים את רבם: רבי מנין לך? והשיב להם רבי עקיבא:" הלכה למשה מסיני". מספר המדרש כי "מיד נתיישבה דעתו של משה רבנו". לו היה חוזר רבי עקיבא על תורתו של משה באופן זהה לחלוטין, היה זה כשלון חרוץ של משה רבנו. דעתו של משה חלשה כי הוא נדהם לראות תורה כל כך עמוקה ומפותחת, הרבה מעבר לזו שהוא הוריד לעולם. החשש שלו היה שמא יש כאן תורה אחרת. הוא פחד אולי התורה שמלמד רבי עקיבא מנותקת מהשורשים. הוא שואל האם יש קשר בין התורה שירדה משמים על ידו לזו שמלמד רבי עקיבא, וברגע שהוא שומע שהכל מתחבר לראשית, מתיישבת דעתו.
בכל תחום בחיים חייב אדם לשאוף ולהתחדש. מצד אחד ללמוד מניסיון העבר אך לא להסתפק בכך, כי אם גם להטביע חותם בעולם. עקרון זה נכון גם ברמה הלאומית והעולמית. כל דור בנוי על היסודות שהניח הדור הקודם. קשר זה מחוייב המציאות מעצם החובה להיות מחוברים לשורשים. אולם אם משאיר הדור החדש את העולם קפוא על שמריו וממשיך את דרכו של הדור הקודם ללא כל חידוש, הרי חוטא הוא לתפקידו.
חיבור שורשי למקורות עם מקוריות בלתי נדלית, היא היא המורשת אותה הנחילו לנו אבות האומה. מורשת זו העניקה את מימד הנצח לעם הנצח, עם אשר שגם פרשותיו העוסקות במוות, נראות אצלו כפרשות החיים, כמהלכן של פרשת "חיי שרה" ופרשת "ויחי".
