מדרש ידוע מסביר את הכפילות התמוהה של סיפור בחירת רבקה ע"י עבד אברהם: [רש"י כ"ד] "אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה": מדוע יפים סיפורי האבות יותר מגופי תורה? כנראה משום שהם רלבנטיים מאד בכל דור: "שזהו יסוד היסודות של תושבע"פ שאין דבר מיותר בתורה ושכל מה שנכתב בתורה נכתב לדורות, וכעין מעשי אבות סימן לבנים (שו"ת היכל-יצחק אבן-העזר א' סימן י"ח).
יש בפרשתנו פסוק חשוב מאד והוא רלבנטי לאחד העניינים המרכזיים ביותר בחיינו – הקשר המשפחתי והרגשי העמוק של האהבה בין בעל ואשה: [בראשית כ"ד ס"ז] וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ… זו הפעם הראשונה בה מופיעה בתורה אהבה בין בני זוג.
יש בחיים נישואין ללא אהבה, אהבה ללא נישואין, אהבה המובילה לנישואין – מודל יעקב ורחל – ויש, כמו אצל יצחק ורבקה, נישואין שמובילים לאהבה. ברור ששני המצבים האחרונים בהם יש גם אהבה וגם נישואין עדיפים על שני המצבים הראשונים; השאלה "המודרנית" היא האם "מודל יעקב ורחל" עדיף על "מודל יצחק ורבקה". {זאת כמובן בנסיבות הלא-אידיאליות בהן לא מתאפשר השילוב של שני המודלים}. לעניות דעתי מלמדת אותנו התורה כאן שהאהבה היותר חשובה היא זו שמתקיימת ובעקר מתפתחת אחרי החתונה במהלך חיי הנישואין, בצוותא. שכן, אהבה המובילה לנישואין עלולה לעתים להיות אמצעי בלבד; אנשים מכניסים את עצמם למצב נפשי של התאהבות כדי לצאת ממעמד/סטאטוס של רווקות ולעבור למעמד של נשואים. ועוד, כשחיים יחד ומכירים יותר טוב, עלולים לגלות עובדות שפוגעות ברגש האהבה הטרומי ולהתאכזב. מאידך, אהבה שמתפתחת עקב החיים ביחד היא ממשית ומבוססת יותר על עובדות, הכרות יותר יסודית, ניסיון-חיים ועמידה באתגרים מציאותיים שהחיים בזוגיות רצופה מספקים בשפע. ראָיה אפשרית לכך היא, אולי, מבחן האהבה בו התנסו כל האבות – עקרות האמהות. על הרגשות בין אברהם ושרה אין התורה מספרת אבל כעבור עשר שנות עקרות בכנען מכניס אברהם את הגר לאוהלו. אהבת יעקב את רחל לפני הנישואין מודגשת בתורה וגם הוא מוותר על האינטימיות הזוגית ומקבל את בלהה וזילפה אחרי שנות עקרות לא רבות. אמנם במקרה שלו חלק גדול מאותה אינטימיות נהרס עוד קודם עם תרמית לבן. רק יצחק ורבקה נוצְרים במאמץ את הקִרבה האינטימית שלהם ולא מוכנים להתחלק בה עם פונדקאית גם אחרי 19 שנות עקרות ומתח מתסכלים. אגב, על השאלה הלוגיסטית האם היו לרבקה שפחות כהגר וכבלהה להציע ליצחק – עונה התורה בחיוב: (סא) "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ … וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ": כאמור, אין פרטים מיותרים בתורה.
חיוניות האהבה בין בני הזוג, שאותה ניתן להסיק מפרשתנו – מעשי אבות סימן לבנים, כמובא לעיל – מוצגת בתלמוד כהנחיה חיונית: [יבמות ס"ב.] "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך". הרמב"ם, לכן, פוסק הלכה: [הלכות אישות ט"ו הלכה יט]: "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון – מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז". מכאן, אגב, למדים אנו שהתייחסות בכבוד חשובה אף יותר מהאהבה. למען עקרון ההדדיות פוסק הרמב"ם עוד: [הלכות אישות פרק ט"ו הלכה כ'] "וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר…."
מתבקשת השאלה האם ניתן בכלל לצוות לאהוב? למיטב הבנתי ולענ"ד התשובה חיובית וחיונית, אבל הסבר לכך מחייב מאמר ארוך נפרד. אשתדל בע"ה לשלוח לכם בפרשת קדושים בעניין מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
העומק הראוי של רגש אהבת בני זוג הוא כה גדול עד שכאשר צריך להמחיש את עצמת האהבה בה הצטווינו לאהוב את האל, מהווה האהבה הזוגית האנושית את הדוגמה הקולעת ביותר, לפי הרמב"ם: [הלכות תשובה פרק י']: "וכיצד היא האהבה הראויה – שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, [כאהבת אשה] שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו" …
עמיצור ברק, פרופסור במרכז האוניברסיטאי באריאל, חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
