פרשת השבוע שלנו ממשיכה לתאר את מה שנראה כהתמוטטות של משפחת בית יעקב. בניו של יעקב קורעים את עצמם הן מאביהם והן האחד מהשני. למדנו כבר ששמעון ולוי פועלים בניגוד לעמדת יעקב; שראובן מבלבל את יצועי אביו; ששמעון נושא כנענית; ובפרשה שלנו הדברים נמשכים: האחרים מתרחקים מחברון, מקום מגורי יעקב אבינו, והולכים לרעות בדותן; יהודה נוטש את אחיו ונושא בת איש כנעני ושמו שוע; האחרים אינם מדברים לשלום עם יוסף; יוסף עצמו זוכה לגערה מאת אביו, ושיא השיאים הנורא מכל – האחים מתכוונים לרצוח את יוסף, לאחר מכן ממתנים את מחשבתם המקורית ו"רק" זורקים אותו לבור, ובסופו של דבר הוא נמכר לעבד במצרים. כשנקרא בהמשך הפרשיות כי יעקב מסכם את ימיו כ"מעט ורעים" נבין היטב למה. בד בבד, כשנגיע לסוף ספר בראשית, ונראה את כל משפחתו של יעקב עומדת סביב מיטתו, וכל שנים עשר הבנים קשורים בהלוויתו – נדע ביחד עם יעקב כי מיטתו שלמה, וכי בנקודת זמן זו בלבד נראים הדברים כפי שהם נראים.
לגבי דידנו, אנו יכולים ללמוד מתחילתה של הפרשה מהם התהליכים המביאים לקרע בין אחים. הרקע במשפחה מתוח מאוד. עד כאן, במשך עשרים ושנים דורות, נבחר בן אחד בלבד, וכל השאר נדחו ושולחו מארץ ישראל. במשפחת בית יעקב קיים אותו מתח גם כעת. הבנים אינם יודעים כי מעתה והלאה ישתנו הכללים, וכל אחד מצאצאי יעקב יהיה חלק בלתי נפרד מהמשפחה. הם חוששים שכפי שאירע עד כה – יתרחש גם אצלם, ולא זו בלבד, אלא שהתהליך כבר מתחיל: יעקב אכן נראה כבוחר ביוסף ומעדיף אותו על פניהם. אין רקע מזין קרע במשפחה יותר מאשר חששות האחד מהשני וחוסר אמון. כל מערכת אנושית שנבנית – זוגיות, משפחתיות, קהילתיות, ישובית ולאומית תובעת בראש ובראשונה את האמון של כל אלה השותפים בה. כשאמון זה לא קיים – תהליך הקריעה תוסס.
והוא בא לידי ביטוי בכך שלא מדברים ("ולא יכלו דברו לשלום"). אין מצב קשה יותר בין בני אדם כשהם לא מסוגלים כבר לדבר האחד עם השני, והם אפילו לא רבים; והוא בא לידי ביטוי בכך שמביאים את דיבת האחד השני כלפי חוץ. במקום להביט האחד על השני בעין טובה ומכילה, מופץ הרוע, והלשון הרעה מושלת בכיפה; והוא בא לידי ביטוי בכך שבשעה שיש לאדם חלומות גדלות – הוא אינו שומר אותם לעצמו, וממתין בצפייה לזמן הראוי למימושם, אלא מכעיס את הבריות בדברים שנראים כהתנשאות, כציפייה מכולם מסביב שיצייתו לו וישתחוו לו, ועוד ועוד. כל אלה הם תהליכים המביאים לקרע נורא שבסופו מוכתמת משפחת בית יעקב בכתם נורא. פייטני פיוטי עשרת הרוגי מלכות אימצו את הדברים המופיעים כבר בחז"ל, וראו את הגזירות שלאחר חורבן הבית השני כנובעות מ"גונב איש ומכרו ונמצא בידו – מות יומת".
כיוון שחפצי חיים אנו, ולמודים כל כך מההיסטוריה של המשברים הרבים – למין משברי הזוגיות ועד משברי הלאומיות – אנו מסוגלים ללמוד מתחילתה של פרשת שבוע זו על הדרכים בהן אסור לנו ללכת. משעה שלא נלך בחוסר האמון, בהבאת דיבה רעה, באי יכולת לדבר לשלום, בהעדפה והפליה של אחד על השני, בביטוי חלומות מתנשא – נדע כי אנו לא קורעים קרעים, כי אם להפך: בונים אומה על יסודות השלום.
פורסם באתר ישיבת ההסדר אורות שאול- פ"ת
