פרשת השבוע 'וירא' סיפקה את פרשיות הקריאה בתורה בשני הימים של ראש השנה – גירוש (הגר ו)ישמעאל ועקידת יצחק. יו"ר המועצה הדתית רעננה אריה פרידמן מנסה להבין מדוע מקבל ישמעאל מקום בקדמת הבמה של ראש השנה ובדרך מאתר מסר אוניברסלי, מסר לאומי ומסר משפחתי.
בשני ימי ראש השנה קראנו סיפור אחד בהמשכים, סיפור שנלקח מפרשת השבוע, פרשת "וירא": ביום הראשון קראנו על לידת יצחק, וביום השני על עקידתו. אבל האמת היא שהקריאה של היום הראשון כלל לא עוסקת ביצחק, אלא בעיקר בישמעאל. מדוע אנחנו מזכירים את ישמעאל דווקא ביום הקדוש – בראש השנה?
אחת התשובות לכך היא בגלל דברי המלאך להגר: "מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱ-לֹקִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם". רש"י בפרשתנו מתבסס על דברי הגמרא במסכת ראש השנה דף טז עמוד ב' ואומר שישמעאל זכה לרחמי הקב"ה ששפט אותו "לפי מעשים שהוא עושה עכשיו ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות". אמנם בעתיד ישמעאל יעשה הרבה צרות לעם ישראל אבל הקב"ה שומע את קולו "באשר הוא שם". קולו נשמע כיוון שהוא נשפט על פי מצבו באותו רגע. זהו המסר של ראש השנה: אנו נשפטים על פי מצבנו הנוכחי על פי הכוונות שלנו בעת עמידתנו למשפט. אולי לא נצליח לעמוד בכל הדברים שאנחנו מקבלים על עצמנו, אבל המשפט נערך על פי העיקרון של "באשר אנחנו כאן" ובראש השנה, כולנו בעלי כוונות טהורות.
אבל למה דווקא מישמעאל צריך ללמוד את העיקרון הזה? אי אפשר לקחת דמות יהודית? ערכית? היום בטח היו קוראים לזה – דמות תורנית?
השאלה הזו מתחזקת כשמשווים בין פרשת גירוש ישמעאל ופרשת עקדת יצחק שבשניהם אנו מזהים מוטיבים זהים – בשניהם יש צו של הקב"ה לאברהם לפגוע בבנו, בשניהם אברהם משכים בבוקר למלא את צו הבורא, בשניהם הילד עומד בסכנת חיים ממשית, בשניהם, על פי הפרשנים, הילד לא כל כך ילד – ישמעאל בן 17 ויצחק בן 37 – ויכול להתנגד אבל בכל זאת עושה כמצוות אביו ובשני הסיפורים התערבותו של מלאך ה' היא שמצילה את בנו של אברהם אבינו ממוות.
מה זו ההשוואה הזו של יצחק לישמעאל? ועוד בראש השנה? הרי כול הפרשנים אומרים שכשה' אומר לאברהם "קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק" הוא בעצם אומר: לא ישמעאל, לא ישמעאל, לא ישמעאל – יצחק הוא הבן הנבחר! אז מה אנחנו עושים בראש השנה? מעמידים את ישמעאל באותה קטגוריה של יצחק!
כן. דווקא בראש השנה! כי למרות דברי בלעם על עם ישראל שהוא "עם לבדד ישכון" – מה שאולי הוא כורח המציאות של היום – זו כלל וכלל אינה הכוונה האלוקית. נהפוך הוא – "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". ובראש השנה אפילו ביתר שאת – "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון".
אבל עדיין גם זה לא מספק אותי בתור תשובה. אם תפילתנו במחזור היא מפורשת – "ביתי בית תפילה לכל העמים". ו"כל באי עולם כבני מרון". אז למה צריך קריאה בתורה על ישמעאל? מה אנו לומדים מכך?
נראה לי שצריך להתמקד בפסוק "וישמע אלוקים אל קול הנער". העבודה שלנו בראש השנה היא לשמוע את הבכי של הילד. אבל לא רק את בכיו של הילד שלנו. לא רק את הבכי של הילדים שלנו. אנחנו נבחנים האם אנו שומעים את הבכי של האנשים ששונים מאיתנו – שאנחנו לא רגילים להקשיב להם, שעבורנו הם נחשבים כמטרד! לא רק את הבכי של יצחק אנחנו מצווים לשמוע, אנו מצווים לשמוע בכי של כל ילד, באשר הוא. גם בכי של הגוי הזה, הנער ששרה מכנה אותו "מצחק" והפרשנים מסבירים שהוא עבד עבודה זרה – גם את הבכי שלו אנחנו צריכים לשמוע! אם אנו מבקשים בראש השנה "אבינו מלכנו שמע קולנו חוס ורחם עלינו" הרי שבאמצעות סיפור בכיו של ישמעאל אומר לנו הקב"ה: אתם רוצים שאני אשמע את קולכם? – תשמעו אתם "אל קול הנער".
בפרשת עקדת יצחק שאנו קוראים ביום השני של ראש השנה משתלב המסר האוניברסלי הזה עם מסר לאומי. מסר פרטי להולכים בדרכו של אברהם אבינו. השילוב בין שתי המסרים האלה היא הדרך לפיה אני מנסה לחנך את ילדי. בפתיחת הפרשה ה' מצווה את אברהם – "קח את בנך, את יחידך". אך אברהם מוסיף משלו – "וייקח את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו". הרב סלובייצ'ק, בספרו "חמש דרשות", מתייחס ליחסים שבין אברהם לנערים המלווים אותו שלפי המסורת הם אליעזר וישמעאל. אברהם אינו הולך להר המוריה לבד. הוא צועד ליעד עם כל מי ששותף אפילו רק לחלק מהדרך שלו. הוא עושה זאת תוך הבנה שלעיתים יש לומר "שבו לכם פה ואני והנער, נלכה ונשתחווה". אסור לנו לוותר על האמת שלנו, על האמונה שלנו – אך באותה עוצמה שאנו אומרים נלכה ונשתחווה אסור לנו לוותר על המשך דבריו של אברהם – "ונשובה אליכם". המסר הזה של האחדות בכל מחיר הוא מסר שעולה מכל דף של מחזור התפילות. לצד הבחינה האישית אנו נבחנים בראש השנה גם כעם, אנו נבחנים גם כחברה.
אז דיברנו על מסר אוניברסלי, על מסר לאומי ואסיים עם מסר משפחתי. פרשת עקידת יצחק מהווה עבורי ועבור משפחתי סמל. המסר של "וילכו שניהם יחדיו" שמופיע בפרשה הוא מוטו משפחתי שעל ברכיו חונכתי.
אני זוכר את הזיידי שלי, הרב אליהו ישראל פרידמן, יושב ביני לבין אבי, מחזיק את ידינו ומסביר כי הביטוי "וילכו שניהם יחדיו" מופיע פעמיים. לראשונה כשאברהם ויצחק נפרדים משני הנערים המלווים אותם. תמונה פסטורלית ושלווה. בפעם השניה לאחר הסערה. לאחר שיצחק מבין מתשובתו של אברהם כי הוא הוא הקורבן המיועד.
הזיידי שלי הסביר לי כי החיים מלאי משברים והחוכמה היא לדעת לקיים את "וילכו שניהם יחדיו", של אב ובנו, לא רק בתקופות רוגע אלא דווקא בעת משבר. כשהמשפחה חווה משבר, ולאורך שנות חיים כל משפחה חווה משבר. כשזה קורה יש לזכור תמיד "וילכו שניהם יחדיו".
פרשת וירא, שממנה נלקחו פרשיות הקריאה בראש השנה, מעניקה לנו כלים לחיים. כלים לחיי עולם, לחיי אומה ולחיי משפחה. רגישות חברתית של "לשמוע אל קול הנער", אחדות של אומה – ההבנה שלפעמים יש מצבים של "שבו לכם פה" אבל מיד אחר כך צריך "ונשובה אליכם", ותמיד תמיד לכידות משפחתית של "וילכו שניהם יחדיו".
