ראשונים רבים ביקשו לתרגם את הקורבנות לשפה רציונאלית. שתי שאלות הטרידו אותם. ראשונה בהן היא השאלה התיאולוגית – כיצד ניתן לדבר על "קורבני לחמי לאישי": וכי ריבונו של עולם זקוק לקורבנות ? וכי ריבונו של עולם אוכל לחם ?עם שאלה זו התמודדו בדרך ההשאלה. כולם טענו כי מדובר בביטויים מושאלים, וחס ושלום אל לנו לטעון כי הקב"ה הוא הזקוק לקורבנות. הכתובת הנזקקת להם היא בני האדם, ועליהם יש לדבר בשעה שמדובר בקורבנות.
השאלה השניה שהטרידה אותם הייתה השאלה הקיומית: מה מקומם של הקורבנות בעולם בני האדם, ומדוע הם אלה שזקוקים לכך. עצם העמדת השאלה מלמדת על כך שריבונו של עולם כביכול התכופף אלינו, וציווה עלינו להקריב קורבנות בשל הצורך שלנו בהם.
הרמב"ם ביאר כי הקורבנות הם עידון של ההזדקקות ההיסטורית לעבודה זרה. בשל העובדה שלא ניתן היה להקפיץ את עם ישראל לעבודת א-לוהים מופשטת הוליך ריבונו של עולם את ההזדקקות לקורבנות במסלול של עידון. מובן מאליו כי דבריו של הרמב"ם מעלים שאלות רבות על הרלוונטיות של הקורבנות בימינו. יש לזכור כי אותו רמב"ם הגדיר את הקורבנות בספרו "היד החזקה" (סוף הלכות מעילה) כחוקים שאין להם ביאור רציונאלי. הרמב"ן חלק עליו, ודיבר על הקורבנות בשפה אחרת – בין כצורך פסיכולוגי לאדם הרואה את הקורבן וחושב על עצמו כמוקרב על גבי המזבח, ובין אם בשפה דתית של הזדמנות מיוחדת לעשות דבר מה שהוא לרצון ד' במובן המוחלט של המילה. מדובר במצווה שאינה מעצבת את דמות האדם (כמו מצוות אחרות, כגון מצוות שילוח הקן ודוגמותיה), אלא מעניקה לאדם את האפשרות לעשות דבר מה המכוון לרצון שמיים.
העובדה כי הראשונים לא מנעו עצמם מלדון בשאלות אלה מורה דרך גם לנו. אף אנו, הלומדים את פרשיות השבוע, חייבים להביא את בשורת הקורבנות לעולמנו הרוחני, ולפגוש אותה בניסיון להטמיעה בתוך עצמנו. אמנם, הרב קוק זצ"ל כתב כמה פעמים כי לעתיד לבוא תוקרבנה מנחות בלבד, אך מלבד העובדה שמדובר בחידוש עצום שאינו מצוי, עוד יש לזכור כי למעשה אין חידוש זה מתמודד עם הנושא העיקרי, והוא עצם ההזדקקות לתת לריבונו של עולם דבר מה. הוא אמנם מקל על שאלת צער בעלי חיים, ותחושת השחיטה של בעל חיים לחינם מתבטלת (אם כי מעולם לא הבנתי מדוע מעלים את שאלת צער בעלי חיים גם אלה האוכלים בשר, והדבר מטריד אותם רק כאשר מדובר בריבונו של עולם), אולם מכדי הנושא העיקרי לא יצאנו.
הכיוון הרוחני צריך להיות אחר לחלוטין. הריחוק שלנו מהקורבנות כיום נובע ממקום עמוק הרבה יותר. הוא נובע מהעובדה שכל הזיקה שלנו לריבונו של עולם אינה זיקה חיה. אין אנו זוכים בהשראת שכינה, אין אנו נהנים מאורה של הנבואה, אין אנו מקיימים את אותו דיאלוג שבין אלוקים ואדם שקיים במצבו המלא של עם ישראל. לפיכך, הקורבנות נראים לנו דבר מה זר ורחוק מעולמנו, ודומה הדבר למי שרואה נשיקה בין בני אדם כאשר אינו מכיר את שפת האהבה. אולם, כשם שהחש את רגש האהבה בתוכו בשיא עוצמתו מבקש להביע אותה במעשים – אנו נזכה בעתיד לתשוקה ולכמיהה להביא משהו לריבונו של עולם, גם אם לא יהיה לנו נדע לתרגם את הכיסופים האלה לשפה שכלית. במקום בו מתרחשת אהבת אלוקים עליונה והתגלות שמיימית נולד הרצון והצורך לממש אותה, וזה שורש הקורבנות, שכשנזכה הוא יהיה ברור לנו לחלוטין.
