Search

פרשת ויצא: פחד יעקב לעלות בסולם.

דרשו חז"ל במדרש רבה (ויקרא פרשה כט פסקה ב ) "ר' נחמן פתח (ירמיה ל) ואתה אל תירא עבדי יעקב מדבר ביעקב דכתיב (בראשית כח) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה …אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד אמר הקב"ה ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה. א"ר ברכיה ור' חלבו בשם רשב"י ר' מאיר היה דורש (תהלים עח) בכל זאת חטאו (לו) [עוד] ולא האמינו בנפלאותיו זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה אמר לו הקב"ה אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהו משתעבדין בד' מלכיות בעולם הזה …"

ע"פ חז"ל, יעקב מקבל לכאורה, "רגליים קרות" , דווקא ברגע המכריע בחייו. לו היה עולה בסולם, לא היו יותר נפילות לעם ישראל לאורך כל ההסטוריה. מדוע בכ"ז חושש יעקב ?

גם כאן, יובן המדרש כמעשה אבות סימן לבנים. חששו של יעקב, מציין מאפיין התנהגותי של כנסת ישראל במהלך הדורות. מאפיין זה בא לידי ביטוי גם בתיאור התנהגותה של הרעיה משיר השירים, היא כנסת ישראל, ברגע השיא של חייה, בו מציע לה הדוד – הוא הקב"ה , לגאול את עצמה : "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה". אמנם הרעיה העצלנית, מקבלת גם היא "רגליים קרות" ומוצאת לעצמה תירוצים רבים :"פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם". היא טוענת שאינה מוכנה לגאולה, ואינה רוצה להגאל עדיין, כדי לא להתלכלך, שהרי בתוך כותלי בית המדרש בקהילת הקדש בגלות, אין מיטנפות הרגליים כאשר יטנפו הם ברגבי אדמתה של ארץ ישראל.

על דפוס התנהגות זה עומד הרב סולובייצ'יק בחיבורו "קול דודי דופק". כל שיר השירים, מסביר הרב, מסמל את ההתמהמות הפרדוכסלית והטראגית של הרעיה, היא כנסת ישראל, ברגע בו הגיע דודה – הוא הקב"ה, לתנות את אהבתו, רגע אליו צפתה ונכספה כל ימיה. הפרדוקס הוא שדוקא מרוב ציפיה המנותקת מהחיים והתלויה בדמות כותל המזרח שבקיר, אין הרעיה מסוגלת להאמין ולראות כאשר החלום מתחיל להתגשם. דוקא אז, כהו עיניה מלראות באור הגאולה. הצרה, שאין בעל הנס מכיר בניסו , היא שורש כל הנפילות.

גם במסכת סנהדרין (צח:) בארו חז"ל יסוד זה במדרש המתאר את דמותו של המשיח . ר' יהושע בן לוי, שואל שם את אליהו לדמותו לסימנו של המשיח, היושב בפתחה של רומי. וכך עונה לו אליהו : המשיח יושב בין עניים סובלי חולאים. כולם מתירים ואוסרים תחבושותיהם בבת אחת. הוא המשיח , פותח תחבושת וסוגר תחבושת, שמא יקראו לו שלא יתעכב. המשיח נמצא בכוננות של "דקה מקריאה". כדי שיבוא המשיח, כדי שתבוא הגאולה, צריך להבין שגם כאשר יש עדיין פצעים, גם כאשר לא טופלו כל הבעיות יכולה להגיע הגאולה. המחשבה של כל העניים הפוחדים מהגאולה וסוברים שצריך לרפא קודם כל את כל הפצעים – היא זו שמעכבת את הגאולה. הפחד העלום, התוקף פעמים רבות את כנסת ישראל, פחד מפני עצמה, חוסר אמונה בכוחה, הוא הוא הגורם לכל הגלויות השונות.

זאת ניסו חז"ל ללמדנו במדרש על סולם יעקב. "אל תירא עבדי יעקב". הקבעון המחשבתי והפחד מהתקדמות הם שורשי הנפילה. כאשר יתחיל עם ישראל להאמין בכוחו, יוכל הוא לעלות בסולם. או אז ,תהיה זו בעזרת ה', עליה שאין עימה כל ירידה.

וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל באורות התשובה : "פחדה הארץ ג"כ , ולא הוציאה את העץ בשלמותו שיהיה טעמו כטעם פריו. פחדה הלבנה , מפני ההתחרות של שני מלכים בכתר אחד. מפחדת היא האנושיות , מפני ערכי החופש הבהירים והרוממים . מפחד הוא כל העולם הזה , מפני הופעתו של העוה"ב הנאדר בקודש. אמנם מתוך אוצר הבטחון באה השלוה והפחד סר מיסודו… "בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים".

 

דילוג לתוכן