"ותֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל', א').
מצוקתה הקשה של רחל העקרה מזדעקת מהכתוב, ברם למרבה ההפתעה יעקב אבינו מגיב לפנייתה של רחל בקשיחות רבה: "וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן." (שם, פסוק ב'). תגובתו של יעקב למצוקתה של רחל נראית תמוהה עוד יותר נוכח דברי המדרש, לפיהם יעקב מרמז לרחל כי גזירת העקרות אינה חלה כי אם עליה בלבד, וכי הוא אינו שותף לגורלה: " "ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" – ממך מנע, ממני לא מנע. אמרה לו: כך עשה אביך לאמך, לא חגר מתניו כנגדה? אמר לה: אבי לא היה לו בנים, אבל אני, יש לי בנים!" (בראשית רבה, ע"א, ז'), ואכן, תגובתו החריפה של יעקב מעוררת את תהיית המדרש: "אמר לו הקב"ה: כך, עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה" (שם).
רבי יצחק עראמה מנסה להסביר את כעסו של יעקב בכך שיעקב מתנגד לתפיסת עולמה של רחל לפיה בהיעדר בנים אין לה זכות קיום – "ואם אין מתה אנוכי", ובמילותיו: "על כן חרה אף יעקב ברחל כשאמרה 'הבה לי בנים' וכו', לגעור בה ולהשכילה בזה העניין הנכבד, והוא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן, כמו שיהיה בו העניין גם כן אם לא יוליד" (עקידת יצחק, בראשית, שער תשיעי, עג). כעסו של יעקב מבטא את ייאושו מכך שרחל אינה מכירה בערכה ובמעלתה – גם בהיעדר בנים.
ברם פירוש זה אינו מסביר מדוע לפי המדרש מבהיר יעקב כי מצוקת העקרות הינה של רחל בלבד, וכי הוא אינו שותף למצוקה זו.
גורלה של רחל זהה לגורלן של רבות מהאמהות, אשר כמיהתן המשוועת לילד ניכרת בדברי הכתוב. מרירות נפשה של רחל משתקפת בצחוקה המר של שרה – "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן." (בראשית י"ח, י"א-י"ב), ומזדעקת בייאושן של רבקה וחנה. על פי המדרש, עקרותן של נשים אלה אינה מקרית, ונועדה לעוררן לתפילה ולשיחה, להן "מתאווה" הקב"ה כלשון המדרש (מדרש רבה, בראשית, פרשה מ"ה): "ולמה נתעקרו האמהות … שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן … למה עקרתי אתכם? בשביל הראיני את מראיך השמיעי את קולך." בדומה, דרשו חז"ל במסכת יבמות: "א"ר יצחק מפני מה היו אבותנו עקורים מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים." המדרש קושר בין עקרותן של אמהותינו לבין תפילתן. מהמדרש משתמע, כי אמהותינו השתמשו בתפילה ככלי עזר להיפקד, ואכן מקובל לחשוב כי התפילה מהווה דרך לסיפוק צרכים ולהשלמת חסרונות. התפילה היא בבחינת אמצעי ואילו מילוי החסרון הינו המטרה.
ברם, מסביר הרב קוק, ההיפך הוא הנכון – החסרון הוא אמצעי להתעוררות לתפילה אשר היא היא המטרה. מצופה מהאדם, כי יראה בקושי הזמני הנקרה בדרכו כלי עזר להתעוררות ולתפילה, המוציאה מהאדם את הגנוז בנשמתו, מפיחה בו תקווה, ומביאה אותו לידי התחדשות, התפתחות והתקדמות, ובלשון הרב: "… וצור עולמים לפניו נגלו כל התעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש שתשתלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל, בסדור חכמתו העליונה, מצב החסרון המזדמן המצריך את התפילה … על כן אדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל, ולא לאמר נואש, חלילה, כי הקצר קצרה ידו ית' מפדות, אלא שבחכמתו העליונה הוא חושב מחשבות לתן לאדם אחרית ותקוה, ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחיות ושלמות חשובה." (עולת ראי"ה)
זה בדיוק פשר כעסו של יעקב על רחל. רחל משליכה יהבה על יעקב בתחינתה "הבה לי בנים". כנגד זאת אומר לה יעקב: "ממך מנע, ממני לא מנע" – תפילתי עבורך לא תועיל לך – כפי שתועיל לך תפילתך את. חסרונך הוא מקור כוחך. בשל מצוקתך תהא תפילתך נוקבת ובעלת משמעות רבה יותר מתפילתי שלי. ואכן לאחר ביקורתו של יעקב מתעוררת רחל בתפילה, ואף זוכה לכך שהקב"ה נעתר באופן ישיר לתפילתה היא: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית ל', כ"ב).
עקרותן הזמנית של אמותינו היתה למעשה כלי עזר לתפילתן. אמותינו משכילות לעשות שימוש במצוקתן כאמצעי לתפילה, לגילוי עצמי, להבלטת סגולותיהן, להתחדשותן. אמותינו אינן נפקדות, בתחילה, בפרי בטן, אך דווקא בשל מגבלה זו, מגלות כוחות נפש לממש עצמן בתפילה.
רעיון זה משתקף גם בתפילת ההודייה של חנה, אשר מועקת עקרותה מביאתה לייסוד תפילת הלחש. "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה", מתפללת חנה, "מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל", וכן "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם. מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן" (שמואל א', ב', ו'-ח'). חנה מציגה עמדה מפויסת, משלימה, הרואה בשפלות ובצער חלק בלתי נפרד מהחיים, אשר אף הוא, כמו הטוב, בא מאת ה'. חנה שוזרת את המאורעות שבחיי האדם בסדר עקבי – הירידה קודמת לעליה, ההתרוששות לעושר וההשפלה להתרוממות, בבטאה תפיסה אופטימית ומלאת תקווה, אשר אינה רואה בצער תחנה סופית, אלא אך נקודת מעבר בדרך אל האושר, אינה רואה בעצב מקור לייאוש ולאבדן תקווה, אלא מנוף להתעלות ולהתרוממות.
תפילה הינה כלי להכרת ערכינו ולהבנת כוחנו לשנות, לתקן ולהתעלות מעל חסרונותינו, בבחינת: "כִּי-בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה, בִּכְבוֹדוֹ. פָּנָה אֶל-תְּפִלַּת הָעַרְעָר; וְלֹא-בָזָה אֶת-תְּפִלָּתָם. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן; וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָ-הּ. כִּי-הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ; ה' מִשָּׁמַיִם אֶל-אֶרֶץ הִבִּיט. לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר; לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה. לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה'; וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם." (תהילים ק"ב, י"ז)
