דרשו חז"ל במדרש תנחומא על פרשת לך לך (פרק ט)
"א"ר יהושע דסכנין סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו. " בלשון המקובלת, מוגדר יסוד תורני זה כ -"מעשה אבות סימן לבנים", וידועים דברי הרמב"ן בפרשת לך לך: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו"
הכלל "מעשה אבות סימן לבנים" הינו כלל הפועל בשני הכיוונים. כלל זה מאפשר לנו להבין את תהליכי ההסטוריה אשר עתידים לעבור על עם ישראל, ע"פ מעשי האבות – כמו גם להבין את מעשי האבות ואת פרשותיהן המסובכות, ע"פ התבוננות בהסטוריה של עם ישראל. הבנה זו, תשפוך אור על הסיבוכים העוברים של יעקב בפרשתנו ובפרשות הבאות.
דרשו חז"ל במסכת פסחים (פח/א): "אמר רבי אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו' אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל"
ע"פ שיטתו של הרמב"ן בבאור "מעשה אבות סימן לבנים" יתבאר גם מדרש זה. מהלך חייו של אברהם אבינו , מקביל הוא להסטוריה של עם ישראל בתקופת הגלות הראשונה – גלות מצרים, ובתקופת הבית הראשון. אברהם גולה למצרים בגין הרעב הכבד בארץ, בדיוק כפי שבניו יגלו למצרים מסיבה זו ממש. שם במצרים , ירצו להרגו לאברהם ולקחת את שרה אשתו -"והרגו אותי ואותך יחיו", כמו גם אצל בניו אשר "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". גם אברהם, כמו בניו, יצא ממצרים ברכוש גדול : " ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב".
עבודת ה' של אברהם היא בשיטת "ההר". ההר הינו מקום פתוח, מקום פרוץ, אשר מפסגתו משפיע אברהם על כל באי עולם. זוהי השפעה כללית, מקיפה – "על כל הנפש אשר עשו בחרן", אמנם אין היא מחזיקה לאורך זמן, שהרי לא הצליחה לחדור לעומק. עובדה היא, שאברהם לא מצליח למצוא שידוך ליצחק בכל הגרים שקרב לעבודת ה'.
כזו היתה גם עבודת בית ראשון. עבודת כללית המשתפת את כל אומות העולם. שלמה המלך, מייסד המקדש, נושא את בת פרעה, כאברהם הנושא את הגר המצרית. אמנם, השפעה זו של בית ראשון על כל העמים – לא חדרה לעומק, "וכל הבארות אשר חפר אברהם – סתמום הפלישתים".
יצחק אבינו , מקביל הוא לתקופת הגלות השניה והבית השני. יצחק גולה לגלות קצרה וקרובה יחסית – לגרר השכנה, כמו גם העם היוצא לגלות של שבעים שנה בלבד בבבל.
עבודת יצחק היתה בשיטת "השדה". יצחק חרש וזרע, העמיק שורשים, וחפר שנית את בארות אביו אשר נסתמו. תפקידו היה להעמיק את היסודות הרוחניים שפיזר אברהם אבינו בעולם. השדה, אינו מקום בולט כמו ההר, הוא אינו נראה למרחוק – כמו גם בית שני, שלא היה ידוע בהשפעתו לרחוק. אמנם דוקא בשל כך, ניתן לשמרו ולעבדו, ביתר קלות, בדיוק כמו בית שני, אשר בתקופתו העמיק עם ישראל את היסודות הרוחנים של הבנין, בדמותה של התושבע"פ שהחלה להתגלות ביתר עוז, בתקופה זו. יעקב אבינו, מקביל הוא לתקופת גלות אדום ולבנין הבית השלישי. יעקב יוצא לגלות מפני עשו, כמו גם בניו אשר יוגלו ע"י מלכות אדום – בני בניו של עשו. עתידה זו להיות הגלות הארוכה ביותר מבין האבות – גלות של עשרים ושתיים שנה, כמו גם גלות ה2000 שנה , הארוכה ביותר של עם ישראל. ממילא, יובנו הארועים העוברים על יעקב, ע"י ההסטוריה הקרובה אלינו , ההסטוריה של גלות אדום ושל היציאה ממנה.
עבודת יעקב, כעבודת בנין הבית השלישי – תהיה בבחינת בית – שנאמר : "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".
