וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ: (בראשית כ"ט, כ')
הפסוקים הנ"ל מתארים אהבת אין קץ אשר שרתה בין יעקב אבינו לרחל אמנו. אמנם הדימוי בפסוקים קשה, שהרי בנוהג שבעולם האדם האוהב, המצפה בכליון עיניים למימוש אהבתו – כל רגע של עיכוב, כל יום שחולף, הרי הוא לגביו כנצח נצחים. כיצד א"כ, היו בעיני יעקב שבע שנים אלו, כימים אחדים?
רבים מהפרשנים ניסו לקשור ימים אחדים אלו לימים האחדים שמצווה רבקה את יעקב להשאר בחרן – "וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך", וא"כ כוונת הכתוב לימים רבים.
פירוש ייחודי, על דרך פשט הכתובים, פירש הגאון הרב אליהו לפיאן כמובא בספרו "לב אליהו" . על דרך משל, מסביר הרב, נכנס אדם למסעדה, ולשאלת המלצר: "מה אוהב אדוני ?" עונה לו הסועד: "אוהב אני דגים". מיד, מזדרז המלצר לעבודתו להכין את המנה. אדם שלישי, יושב לו מן הצד, ולשמע הבקשה מצפה הוא לראות את המלצר חוזר עם אקווריום המלא בדגים נחמדים , וקערת אוכל כדי להאכיל הדגים. "אותו אוהב דגים, בוודאי ישמח להשתעשע בהם ולטפחם". אומר הוא לעצמו. אמנם, לא כן. המלצר חוזר עם קערת דגים מבושלים ועסיסיים, ולתדהמתו של הצופה מן הצד, נועץ הסועד את סכינו ומזלגו בדגים , משסעם לחתיכות קטנות,מכניסם לתוך פיו ובולעם. ניגש אותו צופה לסועד ומטיח בפניו : "האם כך עושים לאהובים ? לא יתכן שהנך אוהבם שאילו היית אוהבם, לא היית נוהג בהם כך. לא דגים אתה אוהב , כי אם את עצמך".
לאדם אשר כל אהבתו הינה אהבת עצמו, אהבה אגוצנטרית המחפשת את אשר מגיע לו, ממילא כל רגע העובר ללא מילוי תאוותו וצרכיו, בשבילו הוא כנצח שלם. אמנם, לא כן נאמר ביעקב : "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". יעקב , לא את עצמו אהב , כ"א את רחל – "באהבתו אותה", כל אהבתו היתה אהבה של נתינה, ואשר ע"כ, עברו עליו כל ימי העבודה במהירות, שהרי כל יום היה בבחינת נתינה לרחל, ומאחר ובקשר אהבה זה ראה יעקב לנגד עיניו רק את רחל, ולא את עצמו, כל נתינה – רק חזקה את אהבתו והעבירה את זמנו בנעימים. בנוהג שבעולם, נדמה שאהבה היא רגש סיפוק אותו מרגיש האדם הנמצא בחברת אהובו. אמנם אין זה נכון ובודאי שאינו מספיק. עיקר האהבה היא תולדת הנתינה. ככל שאדם נותן יותר , משקיע יותר בבן זוגו – כן גדילה אהבתו. אהבה אינה רגש התפעמות בלבד המגיע מאליו, אלא גם ובעיקר פרי של מאמץ, השקעה ונתינה. אין כל ספק בכך שנצרך רגש ראשוני, התאהבות ראשונית, ניצוץ שנדלק. אמנם כל זה הוא רק בבחינת בסיס. עיקר הדגש בפיתוח האהבה הוא בליבוי האש ע"י רוח הנתינה, הדואגת לכך שאש תמיד תבער בין בני הזוג . על יסוד זה מרחיב הרב דסלר, במכתב מאליהו ח"א בקונטרס החסד. בנוהג שבעולם, אוהב האדם את פרי טיפוחיו, את הדבר שעליו עמל ובו השקיע את מירב חייו. לכן, אהבת ההורה לילדיו ודאגתו להם, גדולה מאהבת הילד להוריו, שהרי ההורה הוא זה שהשקיע בילד והעניק לו את כל צרכיו.
זהו גם ההבדל שבין אהבה לתאוה, מסביר הרב דסלר. תאוה נעוצה ברצון לקחת, לקבל . תאוה יסודה בכח הנטילה האגוצנטרי של האדם. אהבה לעו"ז, נעוצה היא ברצון לתת. מידת האהבה יסודה בהשפעה. פשוט הדבר שכל אדם מצפה בסופו של דבר לבא על סיפוק צרכיו אמנם אסור שהאהבה תהא מבוססת על ציפיה זו. בני האדם שהינם נוטלים בטבעם עלולים במו ידם להרוס את האהבה אותה בנו שהרי "חיש מהר , אך תקל מהם יד הטבע, ושבים המה להיות נוטלים כשהיו, גם לא ירגישו בעצמם את השעה אשר החליפו בה את עמדתם. תחת אשר התקשרו תחילה להיות נותנים, מעתה היו לנוטלים וכל אחד ידרוש מרעהו אשר ימלא את חובותיו אשר יתחייב לו". ברגע בו התחלפו העמדות, תחל האהבה לדעוך ותתחלנה המריבות לפרוח – מריבות שאין בהם כל מנצח פרט למפסידה אחת – האהבה. וכך נהג הרב דסלר לברך כל זוג בעת שמחת כלולתם : "הזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה. כאשר תרגישו בכם בשעה זו , ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה – הנה כבר אשרכם מכם והלאה"
בעולם בו החברה מבוססת על יסוד הנטילה, על זכויות הפרט, ולא על יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת לאדם מה היא חובתו בעולמו – בעולם כזה גובר יסוד התאוה ומחביא תחתיו את יסוד האהבה הטהורה שהפכה למצרך נדיר. את סודה של אהבה טהורה ואמיתית זו גילה לנו יעקב אבינו – וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. אהבה טהורה זו המבוססת על "שכינה בינהם", המבוססת על נתינה ובניין משותף, על קדושה וטהרה, היא זו אשר תבטיח, באופן זהה לעבודת המשכן והמקדש, שגם בבית המקדש הפרטי אותו בונים בני הזוג – "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
