לא בכדי ראו חכמי החסידות בנאומו של יהודה מודל של לקיחת אחריות. חכמים הבינו שהתייצבות מאחורי הבטחות והתחייבויות, הם המרכיב העיקרי ביכולת לחולל שנויים במציאות כלל שנכון לא רק בעולמה של תורה אלא גם בעולם העסקי והניהולי. רק מי שרואה את עצמו מחויב לחולל שנויים גם יצליח לחולל אותם, ורק מי שמוכן לשאת באחריות יוכל גם להביא תוצאות.
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים (בראשית מד לב)
כל אחד מאיתנו, נקלע במהלך חייו לסיטואציות בלתי-אפשריות; כאלו שכל הניסיונות להיחלץ מהן נראות אבודות ושסופן כישלון בטוח. ההבטחות שקבלנו נותרו ללא כסוי, ותחושת חוסר האונים הולכת ומשתלטת כשבאופק אין אפילו קצה של חוט שיכול לעורר תקווה. כזהו המצב אליו נקלעו אחי יוסף בפרשה שלנו, כשההסתבכות שלהם במצרים רק הולכת ומחמירה. האחים מוצאים את עצמם בפרשתנו בתסריט הגרוע ביותר שהם יכלו לדמיין תסריט שבו בנימין, אחיהם הקטן, יישאר במצרים ולא יחזור לאביהם הקשור אליו מאוד.
הסתבכותם של בני יעקב החלה בפרשת "וישב" כשהחליטו למכור את יוסף מה שגרם לצער רב אצל אביהם יעקב, דבר שהאחים כנראה לא לקחו בחשבון. האבל הפרטי של יעקב מתרחב למחוזות נוספים כשהאחים נאלצים לרדת למצרים לקנות אוכל בעקבות הרעב בארץ כנען, שם הם מוצאים את עצמם מואשמים בריגול על ידי השליט המקומי . הדבר יוצר מתיחות פנימית חזקה בין האחים, דבר שבא לידי ביטוי, בין השאר, בחיבור המודע שהאחים עושים בין ההסתבכות שאליה נקלעו ובין החלטתם למכור את יוסף. "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מב, כא). בעור שיניהם נחלצים האחים מהעניין לא לפני שאחיהם שמעון נאסר במצרים ובכדי לשחררו הם נדרשים, כאמור, להוריד אתם למצרים את בנימין הבן היחיד שנשאר ליעקב מרחל. רק אחרי מאמצי שכנוע רבים מצליח יהודה לגרום ליעקב לתת לבנימין לשוב איתם חזרה למצרים. אולם אז מתרחש האירוע שממנו כל כך חששו האחים: בנימין מואשם בגניבה על ידי השליט המצרי לאחר שבשקו של בנימין נמצא גביע כסף שהוטמן שם מראש בכדי להעליל עליו גניבה. כתוצאה מכך דורש השליט המצרי להטיל עונש עבדות על בנימין.
קשה לדמיין את הרגשת התסכול והכעס שמן הסתם תקפה את האחים באותו הרגע. פרשת השבוע הקודמת מסתיימת בדיוק בנקודה הזאת, בשיא המתח כשלא ברור מה כבר יכולים האחים לעשות ולאן הם עלולים לתעל את תחושות הזעם וחוסר האונים שהם חשים מול נציג האימפריה המצרית שעומד מולם; נציג שאיננו אלא אחיהם יוסף, דמם ובשרם.
המדרש מספר שחלק מהכעס של האחים פנה לכיוונו של בנימין, תוך שהאחים לא חוסכים ביקורת מאחיהם הצעיר ואף מכים אותו. וכך מספר המדרש: "היו האחים עומדין ומחבטין (מכים) לבנימין על כתפיו ואומרים לו הרי גנב בן גנֶבֶת. בן אמך אתה. ביישתנו כשם שביישה אמך את אבינו". בדבריהם של האחים סוג של השוואה גנטית מרושעת בין בנימין ובין אימו רחל. כשם שהאם גנבה את התרפים (העבודה הזרה) של לבן אביה וגרמה על ידי כך שלבן יאשים את יעקב בגניבה, כך, לכאורה, בייש וסיבך בנימין את האחים כשנתפס והגביע הגנוב בשקו.
"התרגיל" של הטמנת הגביע בשקו של בנימין, שאותו עשה יוסף לאחיו ללא ידיעתם, היה למעשה מבחן מחוכם שנועד לבחון האם יחסם של האחים לילדיה של רחל השתנה מאז שהוא עצמו נמכר על ידם לישמעאלים. יוסף מבקש לבדוק את הערבות ההדדית בין האחים, ולפי המדרש הוא מגלה כי גם אם האחים מודעים לחטא שעשו במכירתו שלו, הרי שהם עדיין מתקשים לשנות את התייחסותם לבנימין. לכאורה מכאן אין מוצא ואין פתרון. אולם בנקודה הזאת מופיע יהודה בתחילת הפרשה שלנו ומציב מודל אחר של התנהגות והתנהלות. יהודה שמתחייב ליעקב כי הוא יערוב לבנימין, נותר נאמן להבטחתו ולמילתו ומציע את עצמו ליוסף כעבד במקום בנימין או במילותיו שלו בפרשה: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי…ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני, והנער יעל עם אחיו. כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי" (בראשית מד, לג-לד).
יהודה לא מבקש סעד ורחמים מהשלטון. הוא יודע כי הדבר חסר סיכוי, אולם הוא גם איננו שוקע בייאוש, תוגה או עצבות. יהודה לוקח אחריות ונוקט ביוזמה המסוגלת לחולל מהפך בתפיסת השליט כאשר הוא עצמו נכון לשלם מחיר אישי כבד.
לא בכדי ראו חכמי החסידות בנאומו של יהודה מודל של לקיחת אחריות. חכמים הבינו שהתייצבות מאחורי הבטחות והתחייבויות, הם המרכיב העיקרי ביכולת לחולל שנויים במציאות; כלל שנכון לא רק בעולמה של תורה אלא גם בעולם העסקי והניהולי. רק מי שרואה את עצמו מחויב לחולל שנויים גם יצליח לחולל אותם, ורק מי שמוכן לשאת באחריות יוכל גם להביא תוצאות.
המאמר מתפרסם בעלון 'השבת' של צוהר
