Search

פרשת ואתחנן: מה באה ללמדנו מצוות "לא תחמוד"

בין שלל הנושאים בפרשה חוזר משה ומזכיר את עשרת הדיברות, אלה העוסקות בבין אדם לחבירו נתפשות בעיני רבים לא רק כבסיס לדתות המאמינות באל אחד אלא אף התשתית לספר החוקים של המדינה המודרנית. רצח, גניבה, ניאוף, עדות שקר כל אלה הם מעשים שבצידם עונש. גם הדיברות המתייחסות לבין אדם למקום – אמונה באל אחד, איסור עבודה זרה, איסור נשיאת שם ה' לשווא, שמירת שבת, כיבוד הורים – בכולם מדובר בביצוע מעשה או באי ביצוע מעשה. ופתאום מגיע הדיבר האחרון – "לא תחמוד".

ידוע הדיון בנושא של האם מצוות צריכות כוונה? האם כשאנו מקיימים ציווי צריכה להתלוות אל המעשה גם כוונה? להלכה נפסק שמצווה אינה צריכה כוונה משום ש "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" – קיום מצווה ללא כוונה יביא בעקבותיו בהמשך גם את הכוונה. "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

דיון מעניין יכול להיות בשאלה האם עבירות צריכות כוונה? האם עבירה נחשבת עבירה רק כשאנו מתכוונים לבצע עבירה? כאמור זו שאלה מעניינת אך לגבי הדיבר "לא תחמוד" השאלה הרבה יותר קשה שהרי כאן מדובר רק בכוונה!! ללא שום ביצוע בפועל של של מעשה או עבירה!! שהרי אם לכוונה של לחמוד אשת רעיך או לחמוד את חמורו, אם לכוונה הזו מצטרף גם מעשה, הרי שמדובר בלא תנאף או לא תגנוב. מכאן ברור שלחמוד אינו ביצוע מעשה. לחמוד זו רק לרצות משהו, רצון – ללא שום מעשה המתלווה אליו.

תארו לכם שופט שמגיע אליו תובע המבקש לדון נאשם למאסר על כך שעמד לפני קיוסק וחמד כוס גזוז או מסטיק עלמה. הרי השופט לא יבין מה רוצים ממנו בכלל – שהרי אם אין מעשה אין עבירה ואין אשמה.

כשקראתי על איסור "לא תחמוד" נזכרתי בדיון מרתק שהתרחש סביב שולחן שבת אצלנו בבית בדיון על פרשת קדושים. בפרשה נאמר לא תעשוק רעיך, לא תגזול, לא תלין פעולת שכיר, לא תקלל חירש ולפני עיוור לא תשים מכשול. התורה מצווה אותנו סידרה של מצוות "לא תעשה" למניעת פגיעה בזולת אך מתוך הרשימה הזו בולט האיסור – "לא תקלל חירש". שאלתי את ילדי – איזו פגיעה יש בלקלל חירש שהרי הוא לא שומע את הקללה. איזה נזק נגרם?? לעיוור נגרם נזק כששמים לפניו מכשול, אם נלין משכורת שכיר – יגרם לו נזק, אבל איזה נזק נגרם לאדם שלא שמע כלל את הקללה המוטחת בו?

ילדי ענו ללא מחשבה שניה – בוודאי שנגרם נזק!! אמנם לא לחירש אבל אדם שמקלל חירש גורם נזק לעצמו שהרי כאשר אנו עושים פעולה מעין זו אנו מתקלקלים בתוכנו.

אנו רגילים לחלק את תורת ישראל על מצוות של "בין אדם למקום" ו "בין אדם לחברו". כאן אנו מגלים פן חדש של מצוות – "מצוות שבין אדם לעצמו". ילדי השתמשו בביטוי של "עבודת המידות". התורה מחנכת אותנו לעבוד על אישיותינו שאנו לא נהיה מקולקלים, שאנו לא נהיה גסים, שאנו לא נהיה פוגענים – גם אם הזולת כלל לא מודע לכך.

האיסור של "לא תחמוד" נכנס בדיוק לאותה קטגוריה. אכן אין כאן מעשה ולא נגרם נזק לזולת שאפילו אינו מודע לכך שמאן דהוא חומד את חפציו או "את כל אשר לרעך". אבל נזק בהחלט קיים כאן. נזק במישור של "בין אדם לעצמו". תרי"ג המצוות הכלולות בתורה אינם רק בסיס לספר החוקים של המדינה המודרנית בנושאי "בין אדם לחברו" אינם רק בסיס לכל הדתות המונותיאיסטיות בנושאי "בין אדם למקום" אלא גם קוד התנהגות של האדם הפרטי, לבניית המידות שלו ולסט מצוות בקטגוריה של "בין אדם לעצמו".

 

דילוג לתוכן