חומש דברים, כפי שציינו, נקרא גם 'משנֶה תורה', משום שעיקרו חזרה על חומשים קודמים. גם בפרשת ואתחנן במרכזה חזרה על עשרת הדיברות, פרשת ערי מקלט ועוד. הפרשה מהווה הכנה לקראת כניסת בני ישראל לארץ. משום כך הם מצווים בראש ובראשונה על קיום עשרת הדיברות ומצוות ה', ושמירה על קדושת הארץ מפני עבודה זרה ונישואי תערובת. ובקיצור, החוט המשולש לא יינתק: קיום מצוות התורה הקדושה לקידוש העם בארץ הקדושה.
אין כמו השילוש הקדוש הזה של הפרשה לפתוח בו את שבע שבתות נחמה של ההפטרות, שיתחילו השבת בהפטרת 'נחמו נחמו עמי' של ישעיהו הנביא לקראת בשורת הגאולה. "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם. דַברו על לב ירושלים וקִראו אליה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה" (שם מ' 1-2 ). פעמיים 'נחמו' כנגד החורבן הכפול של בית המקדש. הגאולה שתבוא עם ריצוי העוונות שגרמו לחורבן. ואומנם שמתי לב שהגימטריא של השורש 'חנן', במילה 'ואתחנן', היא המילה 'הנחמה' (כמניין 108, בידקו ומיצאו!).
מתנת חינם?
אך גם תפילת משה לכניסתו לארץ, הפותחת את הפרשה ,אינה מנותקת מהזיקה לתשעה באב. אחרי יום ה'חינם' הגדול, כפי שכינה את יום החורבן אחד השדרנים, שבו אנו מייחלים להפיכת שנאת חינם לאהבת חינם, שתסלול את הדרך לגאולה – אנו קוראים בפרשה על משה המבקש מה' מתנת חינם לזכות להיכנס לארץ.
האומנם מתנת חינם?! – והרי משה רבנו, מנהיגם הרוחני של ישראל, הוא בעל זכויות אדירות. מי שהקריב את חייו למען עמו ותורתו, והנביא היחיד -אדון הנביאים – שזכה לראות את ה', מבקש להיכנס לארץ בחסד ולא בזכות? אלא שזו דרכם של צדיקים, מרוב ענווה, מסביר רש"י, "אף על פי שיש להם לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם", המרומזת במילה 'ואתחנן' שהפרשה נקראת על שמה.
התפילה מלמדת על געגועיו העזים של משה לארץ ישראל, כפי שאומר הרב קוק: בעוד אברהם אבינו הוא סמל החסד (הכנסת אורחים), יצחק סמל הגבורה (עקידת יצחק), יעקב סמל התורה (איש תם יושב אוהלים), שהקים ישיבות באזורי מגוריו – הרי משה רבנו הוא סמל האהבה לארץ. את זאת לומדים בין היתר ממילת המפתח של פרשתנו "ואתחנן".
515(!) פעם, כמניין המילה 'ואתחנן', התפלל משה כדי להיכנס לארץ ישראל, למרות הגזירה ששללה זאת ממנו. אין ספק, משה שבר את כל שיאי התפילה. עם שיא כזה יכול היה להיכנס לספר השיאים של גינס. אך לא בכך עסקינן. התפילה מלמדת לא רק על תשוקתו לארץ, כדי לקיים את המצוות התלויות בה, אלא לא פחות על מהות התפילה וחשיבותה.
"איזו היא עבודה שבלב, שואלים חז"ל על הפסוק "ועבדתם את ה' בכל לבבכם" (בפרשה שניה של קריאת שמע)? ומשיבים: זו היא תפילה. התפילה היא נציגו המובהק של 'הקול קול יעקב', והנשק הסודי של העם היהודי. אומנם הדיבור הוא כלי הביטוי של התפילה, אך עיקרה הכוונה שבלב.
ערוץ תקשורת
שתי מטרות לתפילה. המטרה הרווחת של התפילה היא פרקטית, לצורך מילוי משאלה. זו יכולה להיות משאלה פרטית להצלחה, בריאות, פרנסה וכד', וזו יכולה להיות משאלה ציבורית, לביטול גזירה, להורדת גשמים, למען חיילי צה"ל, לשלום וכד'. אולם תפילתו של משה, השוברת את כל השיאים, מלמדת כי לתפילה מטרה נוספת. לתפילה יש ערך אוטונומי עצמאי, ללא כל תלות במטרה הגשמית. התפילה היא דרך לדבר אל ה', ממש כְּדַבֵּר איש אל רעהו, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב. התפילה היא ערוץ התקשורת אל השם יתברך, הצינור המחבר בינינו אל הקב"ה. התפילה היא סוג של מדיטציה יהודית, המאפשרת לנו התקרבות אל הבורא, היטהרות עצמית, התחדשות והתחברות אל פנימיותנו. לכן התפילה היא מטרה בפני עצמה. זה מה שעושה את ההבדל בין תפילה כמצוות אנשים מלומדה, מתוך הרגל, לתפילה מתוך כוונה והזדהות פנימית, המשאירה תמיד טעם של עוד. ואכן, במילה 'ואתחנן' גלומות כל המשמעויות של חן, חנינה ותחנונים שמקפלת בתוכה התפילה. בהפלת התחינה אל ה', חינו משתקף בפנימיותנו כמו רפלקס, כפי שמבחינה דקדוקית מצביע בניין התפעל של הפּוֹעַל 'ואתחנן' על פעולה חוזרת.
אולי בדרך זו ניתן להסביר את הפסוק בתהילים: "אשא עיני אל ההרים, מֵאַיִן יבוא עזרי". בעצם ההתבוננות בהרים, בגדולת הבורא, האדם מרגיש את האַיִן, את אפסותו מול בוראו. ואז עצם ההתחברות אל הבורא, והדיבור עימו, עושה לו טוב על הלב. והיא כבר העזרה שהוא צריך. "קַוֵוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקַוֵוה אל ה'", הצהיר נְעים זמירות ישראל. התפילה מעניקה תקווה, חיזוק, אומץ לב, ושוב תקווה.
תפיסת מהות התפילה בדרך זו מקנה אפוא ענווה, הכרת תודה לה', רעננות ותחושת ביטחון. בעוד האדם מחפש את העזרה בעתיד, הרי הוא נענה כבר בהווה, בעצם ההתקשרות אל הקב"ה. "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". האפשרות לדבר אל ה' תמיד, בכל דבר, ובדרך זו לחבר את הארציות שבאדם לגדולת בורא העולם, היא זכות ופריבילגיה ייחודית. התפילה היא כלי להעשרת הנפש ולהעצמה אישית.
מעל המזל
בתפילה בא לידי ביטוי הפסוק: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". התפילה היא חוויה לבבית ונפשית אדירה. היא חוויה פנימית מעצימה ('מאודך', נראה לי, מלשון מאוד). כשחז"ל אומרים, ש"אין מזל לישראל", אין הכוונה שהיהודים אינם תחת השפעת המזלות הטבעית. אולם יש להם כלים מיוחדים, שבכוחם לשנות את המזל לטובה. אחד הכלים המובהקים לשינוי המזל – מלבד התשובה והצדקה – הוא התפילה. כאן דומני מתאחדות שתי מטרות התפילה. מעֵבר להגשמת המשאלה הגשמית, כאמור טמון בתפילה הכוח הפנימי להתקשר אל הבורא, שהוא מעל המזל. וזהו הרעיון הגלום בתפילה לשינוי המפה האסטרולוגית. הדרך לשינוי המזל עוברת אפוא, כמה מפתיע, דרך התפילה.
לאחרונה פורסמו מחקרים, המצביעים על הפרעת התנהגות כפייתית גם בטקסים דתיים, ובכללם התפילה. אין ספק, תפילה כפייתית משקפת ריטואל טקסי או פולחני, המפספס את העיקר: הנשמה של התפילה, הכוונה וההזדהות שבלב. הדרך לגמילה מהתסמונת הכפייתית עוברת אפוא, לדעתי, בחיבור אל פנימיות התפילה מעומק הנשמה, לדבר אל ה' ולשפוך אליו את הלב, כתפיסת רבי נחמן, וזו היא היטהרות פנימית עצומה.
הַעֲצָמָה אישית
כדי להמחיש את זכות התפילה, נביא את המשל הבא מאוצר החכמים.
משל למלך שניצח בכל מלחמותיו. לאוֹת שמחה ערך מסיבת ניצחון לתושבי המדינה. במסיבה הכריז על מחווה מיוחדת, לפיה כל אזרח יוכל לפנות אליו ולקבל את מבוקשו. כמובן, זה ביקש כסף, זה ביקש דירה, זה ביקש אבנים יקרות וכד'. רק בקשה של איש אחד הייתה יוצאת דופן. הלה ביקש לראות את פניו של המלך בכל יום.
תמהו כל התושבים והרימו גַּבָּה לפֶשֶׁר פנייה מוזרה זו. אמרו לו, איזה טיפש אתה. יש לך הזדמנות חד פעמית לבקש כל טוּב ארמון המלך, ואתה רק מבקש לראות את פניו? השיב להם האיש: סבורים אתם שאני הטיפש?- טעות היא בידכם. אתם הטיפשים. כשאראה את המלך, אוכל לבקש את מבוקשי בכל יום, ולא רק פעם אחת בחיים כמוכם! אבל דומני למעלה מכך: מה שאתם מקבלים במחווה מלכותית נדירה, הגשמת חלום חייכם, לראות את פני המלך בשידור חי ולחזות בהודו – התפאר האיש – אוכל אני לחזות תמיד בארבע עיניים באופן קבוע. החיזיון הכי טוב בעיר.
התפילה שלוש פעמים ביום – שחרית, מנחה וערבית – היא פריבילגיה. היא מאפשרת לנו לבקש כל מבוקשינו, האישיים והציבוריים. אך מעֵבר לכך היא מאפשרת לנו להתחבר אל מלך מלכי המלכים, אל רוממותו ואל פנימיות נשמתנו, ולהיטהר – ניקיון רוחני ונפשי.
מהן דרכי התפילה? כאן ניתן דומני להצביע על שלוש גישות. הגישה האחת היא זו של חנה הנביאה, אימו של שמואל הנביא: "רק שפתיה נעות, וקולה לא יִשָׁמֵעַ", דהיינו תפילה בלחש. זו היא הגישה הרווחת בציבור, והיא מקובלת גם על הזרם הליטאי.
הגישה השנייה היא הגישה החסידית, לצעוק אל ה', תפילה בקול. היא מקובלת במיוחד בחסידות ברסלב, הדוגלת בהַחְצָנָה של רגשות. ואילו הגישה השלישית, מבית מדרשו של האדמו"ר רבי יצחק מוורקי, היא סינתזה של שתי הגישות הנזכרות: "לזעוק בלחש, לכרוע בקומה זקופה ולרקוד בלי ניע" , בגישה זו באה אפוא לידי ביטוי הרמה הגבוהה ביותר בעבודת ה'. מֵעֵבֶר לשְלוש התפילות המקובלות מדובר גם בסוג של הרפייה נפשית, אשר בדומה לתרגילי נשימה להרפייה, ניתן לבצע אותה בכל מקום, ובכל זמן נתון. אפשר להתייחד עם ה' לא רק בבית הכנסת או בבית, אלא גם בעבודה, בטיול ובמסיבה. נַסו והיווכחו!
פורסם בדתילי.
