"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי." (שמות ד', י'). מאחר שמשה חושש להנהיג את בני ישראל בשל הפגם בדיבורו, מבטיח לו הקב"ה כי יסייע בעדו, וכי יכשיר את דיבורו: " וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי, ה'. וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר." (שמות ד', י"א-י"ב).
ברם נדמה כי הבטחתו של הקב"ה אינה מתממשת, שכן כאשר משה מתייצב בפני בני ישראל ממאנים אלו להקשיב לו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו', ט'). מטעם זה אף מסרב משה להתייצב בפני פרעה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?"
מדוע לא מקיים הקב"ה את הבטחתו למשה? מדוע ממשיך משה להיות ערל שפתיים אף לאחר שהקב"ה הבטיח להיות עם פיו? שאלה זו מובאת בזוהר (לפרשת וארא) בהאי לישנא: "מאי "ואני ערל שפתיים"? והא בקדימתא כתיב: "לא איש דברים אנכי …" וקב"ה הוה אותיב ליה (הקב"ה השיב למשה): "מי שם פה לאדם… ואנכי אהיה עם פיך" סלקא דעתך דלא הוה כן (האם ניתן להעלות על הדעת שלא היה כן?) והשתא (ועכשיו) אמר "ואני ערל שפתיים" – אן הוא מילה דאבטח ליה קב"ה בקדמיתא? (היכן היא הבטחתו המוקדמת של הקב"ה?)"
מסביר הזוהר, כי למעשה לא רק משה היה כבד פה וכבד לשון, כי אם הדיבור עצמו היה בגלות. בני ישראל היו נטולי כושר דיבור בגלות מצרים. תופת השעבוד, והמצוקה היום יומית כיבו כל שביב של תקוה, כל שמץ של אנושיות וכבוד, עד כי יכולת הדיבור נלקחה מבני ישראל: "כל זמנא דדיבור הוה בגלותא קלא אסתלק מניה (כל זמן שהדיבור בגלות הסתלק הקול)".
תופעה זו ניכרת בפשט הכתוב. מאחר שבני ישראל אינם מסוגלים לדבר, הם אינם מדברים או קוראים אל ה'. הם זועקים, נאנחים, נאנקים ומשוועים: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם" (שמות ב', כ"ג-כ"ד).
הגלייתו של כושר הדיבור משקפת את אזלת ידם של בני ישראל, אחוזי האימה והצער, אשר אינם יכולים לעשות מעשה, לשנות את מצבם לטובה, להתקומם כנגד השעבוד, ולהוציא מן הכוח אל הפועל את עצמתם הפנימית, וכדברי המהר"ל: "וכן כל לשון ערלה כמו ערל שפתיים כלומר שאינו יכול להוציא הדברו אל הגלוי בפעל" (מהר"ל, חידושי אגדות, נדרים).
מדברי הזוהר עולה, כי רמת ההזדהות של משה רבינו עם בני ישראל היתה מוחלטת, עד כי הוא ביטא בגופו ובפיו את מצבם העגום של בני ישראל. מאחר שכושר הדיבור נגזל מבני ישראל, הרי שגם ממשה נבצרה היכולת להשמיע את דברו: "ובגין דא אמר, ואיך ישמעני פרעה, בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה, דהא לית לי מלה (ובשביל זה אמר: ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמילה שלי היא בגלות שלו, שהרי לי אין מילה)" (שם).
בדרך זו מסביר השפת אמת את פשר הפסוק (לעיל): "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי … וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". הפרשנות המקובלת של הפסוק הינה, כי מאחר שמשה היה ערל שפתיים, בני ישראל לא שמעו לו. ברם השפת אמת מספק משמעות הפוכה לפסוק. בני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומהעבודה הקשה בה היו נתונים, ובשל מצוקתם זו – נהיה משה ערל שפתיים, ובמילותיו: "יתכן לפרש כי כפי קבלת ושמיעת בני ישראל למשה רבינו ע"ה, כך נפתח פיו ולשונו. וע"י שלא שמעו היה ערל שפתיים." (שפת אמת וארא, תרמ"ו).
על פי הזוהר, עם גאולת בני ישראל ממצרים נגאל גם הדיבור מגלותו: "משה אזיל קלא בלא דיבור (משה הוא בבחינת קול בלא דיבור), והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני, ותיהיבת אורייתא (וכך היה עד שקרבו לפני הר סיני וקיבלו את התורה) ובההוא זמנא אתחבר קלא בדיבור … (באותה העת התחבר הקול לדיבור)" (שם).
ובאופן פלאי, כשמשתחררים בני ישראל מכבלי גלותם, משתחרר אף משה מכבלי לשונו, וכדברי הכתוב: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר" (שמות ט"ו, א'), וכפי שמסביר השפת אמת: "אז ישיר משה. הרי שנפתח פיו ע"י קבלת בנ"י." (שם) עכשיו, משהוסרה גזירת השעבוד מבניו, יכול פתאום גם משה (שהיה עד לפני רגע כבד פה וכבד לשון) לשיר.
כזו היתה הנהגתו של משה רבינו. אשר חווה על בשרו את שעבוד עמו, ואת גאולתם, אשר ליבו יצא אל אחיו בקשר אמיץ ומעורר השראה, ואשר משנתו היא נר לרגלנו ואור לנתיבתנו בבחינת: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג', כ"ב).
