שירת הים אינה מותירה מקום כלל למעשיהם של ישראל. השירה כולה מדברת על ריבונו של עולם, ועל החסד שהוא גמל עמנו בקריעת ים סוף. השירה מלמדת כי ריבונו של עולם הוא שגאל אותנו מהמצרים, הוא שנשף ברוחו והביא לכיסוי הים, והוא שהביא לכך שכל גויי הארץ מסביב ייראו מאוד מבואם של ישראל. הפסוק המתמצת יותר מכל את מהות השירה הרי הוא "ד' ימלוך לעולם ועד". המפלה הניסית של המצרים מרחפת בין כל שורות שירה מופלאה זו. היא המקור היסודי לאמונתנו בניסים גלויים, והיא מהווה המשך לפלא הגדול שנגלה לנו כי ד' "הולך" לפני עם ישראל: "וַד' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה".
חשוב להשוות שירה זו לשירה אחרת – שירת דוד לאחר נצחונותיו במלחמה. אף הוא מתאר בתחילת השירה את החסד האלוקי ששרה עליו וגאל אותו ממצוקתו: "יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִי" (שמו"ב כב).
ביטויים אלה דומים מאוד לאלה שנאמרו בשירת הים. ברם, בחלק השני של שירתו דוד המלך משנה לחלוטין את הצליל ואת התוכן: " הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים דַּרְכִּי. מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי. מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי. וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי. תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי. אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".
כבר בקריאה שטחית עולה כי מדובר ביחס אחר לחלוטין בין מעשה אדם למעשה אלוקים. הקב"ה נגלה דרך גבורתו של דוד המלך עצמו. הקב"ה משווה את רגליו כאילות, מלמד את ידיו למלחמה, ודוד המלך הוא הרודף אחר אויביו ומשמיד אותם, ולא שב עד כלותם.
סיבת ההבדל בין שתי השירות מובנת מאליה. שירת הים היא שירת עם שיצא זה עתה ממצרים, פוחד מלחמה עד שריבונו של עולם מסב את דרכו פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה. קריעת ים סוף הייתה ניסית כולה, בשל חוסר היכולת של האומה לעמוד על רגליה שלה; לעומת זאת, שירת דוד המלך היא שירת המלוכה, שירת ההתמודדות של האומה בארצה. דוד המלך נלחם בדרך בה נלחמים, וריבונו של עולם אינו עושה ניסים חיצוניים המשנים סדרי טבע (אין ניסים בימיו של דוד, אולי למעט עמק רפאים), אלא מתגלה דרך הלוחמים של דוד.
אנו עצמנו נמצאים כיום כמו בימיו של דוד. לא עם שזה עתה יצא מגלות אנו, כי אם לאחר עשרות שנים של עמידה על רגלינו שלנו בחסדי שמיים. על כן, לא את הניסים המשנים סדרי טבע עלינו לחפש, כי אם לראות את ההתגלות האלוקית המיוחדת דרך הלוחמים, במובן הפשוט של המילה. לא את רחל אמנו המשוטטת בין הלוחמים ומצילה אותם עלינו לחפש, אלא את עז הנפש ורוח הקרב של אלה שחרפו נפשם למען עם ישראל; לא אל הלוחמים הניצלים בגלל "ברכו" עלינו להמציא, כי אם את אלה שמכוח אמונתם בכלל ישראל ובריבונו של עולם פעלו במקצועיות ובמוסריות והביאו לניצחון בשדה הקרב, על אף מסמוסו המדיני. ההזדקקות לנס היא חולשה גדולה, שבשעה שאין אנו יודעים מה נעשה אנו תולים עיניים בנס ומבקשים את הישועה האלוקית. לעומת זאת, האמונה הגדולה בריבונו של עולם המתגלה דרכנו, משווה את רגלינו כאילות ומסייע לנו לרדוף את אויבינו ולא לשוב עד כלותם, היא האמונה הגדולה הגאולית המבטאת יותר מכל את העובדה ששבנו לארצנו, הקמנו מדינה עצמאית, אנו נלחמים בדרך בה אומות נלחמות, בוחרים בדרך בה אומות בוחרים את שלטונם, ומודים לריבונו של עולם על כך.
