מצוקתם של בני ישראל נוראה – הסכנה מיידית והאיום ממשי, והם פונים ביאושם למשה (שמות י"ד, י"א-י"ב): "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".
משה מרגיע את בני ישראל ומבטיח להם כי הישועה קרובה לבוא (שם, י"ג-י"ד): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן."
ברם דווקא המסר המרגיע של משה כלפי העם אינו מקובל על הקב"ה, אשר מוסר למשה (שם, ט"ו): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". הביקורת המוטחת במשה אינה ברורה. והלא הקב"ה בכבודו ובעצמו הבטיח לגאול את בני ישראל בניסים גלויים (שמות ו', ו'-ז'): "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
במה שונה המסר של משה לעם מבשורתו של הקב"ה למשה?
תרגום יונתן מתרגם את דברי ה' למשה באופן הבא: " ואמר ה' למשה למה אנת קאי ומצלי קדמי הא צלותהון דעמי קדמת לדידך מליל עם בני ישראל ויטלון" (למה אתה בא ומתפלל לפני – והלא תפילת עמי קודמת לתפילתך – דבר אל בני ישראל ויסעון).
מתרגום זה עולה פרשנות מרתקת לביקורת הקב"ה על משה. הקב"ה מוכיח את משה, כי בעת מצוקה זו משה – המנהיג – הוא הפונה בתפילה לקב"ה לסיוע, ובד בבד מורה לבני ישראל להחריש. ההיפך הוא הראוי, אומר הקב"ה למשה – בני ישראל הם שאמורים להתפלל, תפילתם קודמת לתפילתך.
משה הינו מנהיג אמיתי, רועה את צאנו באמפתיה ובדאגה, ומתמסר לצרכי בני ישראל באופן טוטאלי, עד כי הוא פונה בתחינה לה' להצלה, ומפציר בעם להחריש.
ברם במעמד זה הנהגתו האבהית והמגוננת של משה עלולה להיות לרועץ. רצונו הטוב של משה לעשות עבור בני ישראל את המלאכה מונע מבני ישראל מלפנות אל הקב"ה בתפילה. בשלב זה אין ערך בהחרשת העם. עדיף ורצוי כי בני ישראל עצמם יצעקו אל ה', כי הם יפעלו בעצמם לשנות מציאות לטובה.
לפי תרגום יונתן – תפילת עם ישראל קודמת לתפילת משה. על כוחה של תפילת האומה, אשר אין קודם לה עמד הרב צבי יהודה קוק (עולת ראי"ה ב', תכ"ח), על התפילה הנאמרת בשבתות ובחגים: "בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם. וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ. וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ. וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל: וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר". ישנם ישרים, ישנם חסידים, ישנם גם צדיקים וקדושים ברם… "אחרי סדר המדרגות של ישרים צדיקים חסידים קדושים, מופיעה במקהלות רבבות עמך בית ישראל, קדושת כללות ישראל, שבהיותה כוללת כל הדורות לפי ערכם … הרי היא למעלה מכולן ועל גביהן …". רגע לפני קריעת ים סוף מגלים העבדים והשפחות, אשר יצאו זה עתה מהתופת, כי הם עם, וכי תפילת העם, קודמת אף לתפילת משה הנביא הגדול. מכאן ולהבא קולן של מקהלות רבבות עמך בית ישראל ישמע למרחקים, יטביע חותם לדורות.
מסר חשוב זה מגלים את תמצית מהות החירות. בני ישראל אינם משועבדים למצרים, ולהבדיל – אף אינם תלויים בשום מנהיג לתפילה. אין דומה לתפילתם הישירה אל הקב"ה, אשר בכוחה להרעיש עולמות.
