לאחר גירושו של האדם הראשון מגן עדן מופיע בכתוב:
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:
חז"ל דרשו מפסוק זה את היסוד לפיו: "דרך ארץ קדמה לתורה", וכך כתבו (בתנא דבי אליהו):
"לשמור את דרך (שם) זו דרך ארץ, עץ החיים (שם) מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים. ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג)"
כיצד קשור גירושו של האדם מגן עדן לדרך ארץ ומדוע חז"ל למדים דווקא ממקום זה את העקרון הידוע לפיו דרך ארץ קדמה לתורה?
הרב חרל"פ מסביר זאת באופן נפלא. אדם הראשון, בעת שגורש מגן עדן, איבד מדרגה עליונה בה עמד לפני חטאו. קודם החטא, האדם הראשון היה שרוי במדרגה גבוהה בה הרגיש את האלקות, הרגיש טוב ורע. הגוף הכווין את האדם לעשות טוב ורע. האדם הרגיש צורך פיזי לעשות טוב, באותה המידה בה הרגיש מניעה פיזית מעשיית רע. במובן זה, האדם קיים את ציוויי ה' באופן טבעי.
וכך מגדיר זאת הרב חרל"פ: "היה נגלה איך שהטבע מתהווה ע"י קיום מצוות עשה ומצוות לא תעשה ולא היה אז שום הבדל בין חיי קודש לחיי טבע".
ברם, האדם חטא בחטא האכילה מעץ הדעת. חומרתו של חטא זה אינה נעוצה אך בכך שהאדם המרה את הציווי האלוקי. החטא חמור בהרבה. חטא זה מבטא את הבריחה של האדם מטבעיותו, את התכחשותו לנטייתו הטבעית לעשיית טוב, את אטימת אזניו של האדם לקול האלוקי שבקרבו.
בריחתו של האדם מעצמו ומטבעיותו מוצאת את ביטויה בהתמודדות של האדם לאחר האכילה מעץ הדעת. אדם וחוה מסתתרים מאחורי בגדים: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת." (בראשית ג', ז'). זו דרכו של האדם לברוח מעצמו, כמאמר החסידי הנודע: "ותיבת בגד הוא מלשון בגידה" (ספר ערבי נחל, פרשת יתרו) וכן: "מעיל לשון מעילה" (ספר דגל מחנה אפרים, פרשת תצוה).
על אף בריחתם, ממשיך הקול האלוקי להדהד באזני אדם וחוה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אלקים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (שם, בפס' ח'), אך אדם וחוה מתחבאים במקום להיענות לקריאת האלוקים: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אלקים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן." (שם, פס' ח').
גם בהיותו חוסה במחבואו, שומע אדם את הקב"ה קורא לו. בקריאה זו, כבקודמתה, אין הקב"ה מאשים את האדם בעשיית כל חטא, אלא דורש ממנו לשוב לטבעיותו, להכיר בעצמו: "וַיִּקְרָא ה' אלקים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה." (שם, בפס' ט'). האדם נדרש לתת מענה לשאלה – איפה אתה וכאן כשלונו הגדול של האדם – בחוסר יכולתו לענות לשאלת ה- "איכה", בכך שהוא ממשיך לברוח – מעצמו.
הרב קוק עומד על חטאו זה של האדם, אשר לא יכול היה להשיב לשאלתו של הקב"ה – איכה (באורות הקודש): "חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו."
הבריחה של האדם מעצמו מוצאת את ביטויה גם בהידרדרות של האדם בעקבות חטא האכילה מעץ הדעת – לאחר שהאדם אוכל מעץ הדעת, האדם מידרדר ממדרגה של מרגיש טוב ורע ליודע טוב ורע. התורה אינה נתפסת על ידי האדם כאורח חיים טבעי אלא כתיאוריה שיש ליישמה. הגוף שוב אינו מכווין את האדם לעשיית טוב ולהימנעות מעשיית רע. היפוכם של דברים, הגוף כולא את הנשמה ומתנגד לה, ומכווין את האדם להגשמת צרכיו הפיזיים הנחותים בלבד. איבדנו את הקשר הטבעי בין נשמתינו לבין גופינו. וזוהי הטרגדיה הגדולה של שבריחוק, שבגירוש מגן עדן.
על פי דברים אלו נוכל להבין את השאלה בה פתחנו – אכן ישנו קשר עמוק בין הגירוש מגן עדן לבין מידת דרך ארץ.
מסביר הרב חרל"פ בספרו מי מרום חלק ה', כי לאנושות נשאר טעם מסויים מגן עדן – זו דרך ארץ, שהיא בבחינת הרגשת טוב ורע. גם לאחר הגירוש מגן עדן, ממשיך לקנן בתוכינו המוסר הטבעי, גם כיום, האדם הפשוט והישר מיטיב עם הזולת באופן טבעי, הוא אוהב, מרחם, עוזר – בטבעיות. הוא מרגיש כיצד עליו להתנהג בדרך ארץ – הוא לא רק יודע.
לכך, אומר הרב חרל"פ, התכוונו חז"ל באמרם – "דרך ארץ קדמה לתורה" דווקא בהקשר של הגירוש מגן עדן. דרך ארץ היא השריד הקדמוני אשר נשמר מגן עדן – כלשון הסיפא של הפסוק – "לשמור את דרך עץ החיים" – זו דרך ארץ.
האופן בו אנו נוהגים בדרך ארץ כיום מזכיר את האופן בו קיימנו בעבר את כל התורה. שמירת דרך ארץ היא גם המפתח לחזור ולקיים את התורה בטבעיות, כמו האדם הראשון לפני חטא האכילה מעץ הדעת, בבחינת חדש ימינו כקדם, אמן כן יהי רצון.
