העולמות מתחילים להתקרב. בין העולמות המתקרבים מצוי זה שמניע את היהדות החרדית והציונית הדתית האחת אל השניה. ההתקרבות הזו עדיין נעשית בתהליכים המתחוללים בכל זרם בפני עצמו, ולא בשיתוף פעולה, אולם אפשר שהם פותחים פתיחות חדשות. הרבה מדפוסי החיים של הציונות הדתית מאומצים על ידי החרדים אט אט: היציאה לעבודה, הלימודים האקדמיים, השרות הצבאי. הדברים עוד לא מגיעים למרכז ההויה החרדית, ולעולם יישאר תלמוד התורה המרכז היחיד, אולם גם אם המגמה הראשונית היא שהתהליכים יתחוללו בשוליים בלבד – הם יגיעו למרכז. במקביל, בציונות הדתית אנו מוצאים תהליכים ארוכי טווח של התקדמות: עולם הישיבה והמכינות הוא הזרם המרכזי לבוגרי הציונות הדתית, ובמקביל תלמוד התורה לבנות, וכך מתקדמים חלקים בציונות הדתית בתחום הרוחני והדתי. למעשה מה שאנו פוגשים הוא רצף של אפשרויות: אין מדובר עוד בזהות חד משמעית המעוצבת על ידי הקבוצה בלבד, אלא בהקמת רצף של ממש.
הרצף ממשיך גם בצד השני של המפה. ההגדרה "חילוני" אינה עומדת עוד כפי שהייתה קודם. עוד ועוד מבקשים את ההקשר הרוחני שלהם, אם כי היא רחוק מלהיות דתי, ואפילו נמצא בסוג של מאבק על טיבה של הזהות הדתית. החיים התרבותיים, הרליגיוזיות, מאות חוגי לימוד התורה החילוניים ועוד ועוד, ממשיכים את הרצף ומותחים את האפשרויות השונות.
על רקע פרשת השבוע, המפקד, השבטים השונים ותפקידיהם, העובדה כי מדובר (לדעת הרמב"ן) במפקד צבאי המכשיר את עם ישראל להילחם על ארצו, אפשר שאנו נתברך מהתופעות האלה. המאבקים השונים והמלחמות על הנפשות יפנו את מקומם, ואת מקומם יתפשו דווקא ההתקשרויות, ההפריה ההדדית, המחלוקת לשם שמיים והניסיונות המתמידים להגדיל תורה ולהאדירה. מתברר כי לאף אחד לבדו אין התשובה המלאה, והקיום היהודי במדינה ישראלית מחייב שבטים רבים ותפישות עולם שונות ומגוונות; מתברר כי האנרגיה המושקעת במאבקים פנימיים אינה בונה ומשכללת, כי אם הרסנית; מתברר כי גם כשדוברי מחנה מסוים מצהירים הצהרות גדולות, האנשים שבשטח מתחברים עוד ועוד; מתברר כי גם הויכוח יכול להיות פורה ואין צורך להסכים בכל, ובלבד שתהיה לגיטימציה לדרכים שונות, ולא מלחמת בני האור ובני החושך.
על רקע "פרשיות השבוע" והקצנת המאבקים ההדדיים שבין "חרדים" ובין "חילוניים" טוב נעשה כולנו אם גם נקרא את המציאות אחרת, וגם נגיב באופן שונה למציאות זו. יש אינטרס למנהיגות להקצין ויכוח, כיוון שפעמים רבות המיתוג והזיהוי עם עמדה חדה משרת אותה; יש אינטרס לציבור להקהות ויכוח, בשל העובדה שהשפה הרכה משיבה תשובות טובות בהרבה. אל נא ניסחף למלחמות הקיצוניות, ומצד שני אל נא נטשטש את ההבדלים הגדולים והמהותיים שבין תנועות שונות. אלא שאת האנרגיה הבסיסית טוב יהיה להשקיע בקידום, בהקשבה, באימוץ נקודות האמת המצויות בשיטות המנוגדות לנו, ולא בעימות המתמיד. לא יהיה זה נכון לבטל את חילוקי הדעות, ולטייח את המחלוקות העקרוניות, בעיקר כשהן נוגעות לעניינים מוסריים שונים, לחלוקה שאינה הוגנת, ולניסיונות כפיה הדדיים. אולם הדבר הנכון לעשות הוא לשנות את הצליל ואת הסגנון בו אנו מנסים ומתיימרים להתמודד עם פערים אלה. במקום בו שלטת לשון רכה ומכבדת, באופן הדדי; במקום בו רואים שבטים שבטים המרוכזים סביב מרכז קיום אחד; במקום בו אין איש טוען לבלעדיות של דרכו, אף שהוא חולק באופן חריף על דרכם של אחרים; במקום בו מבינים כי כולנו במסע אחד גדול במדבר המציאות, ואנחנו צריכים להתכונן לו היטב – שם נבנים היסודות היותר עמוקים של הקיום. במפקד במדבר נכח עם ישראל כולו, על גווניו ומחלוקותיו. כך אנו צריכים לנהוג גם כיום.
(פורסם בעלון שבתון תש"ע)
