"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ…
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה:…וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם..."
ברם, בכל עשרות הפסוקים העוסקים בשכר ובעונש, אין אזכור ולו ברמז למציאות העולם הבא. למעשה, בכל חמשת חומשי התורה אין אזכור מפורש למציאות חיי העולם הבא. המגמה הזו סותרת לחלוטין את מגמת ספרות חז"ל, בה העולם הבא הינו היעד המרכזי. היטיב לבטא זאת הרמח"ל בפתיחתו ל"מסילת ישרים": " יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא – שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו: והנה, מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעדון הגדול מכל העדונים שיכולים להמצא. ומקום העדון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד, ו), "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא". אם כך הוא הדבר, אם כל ייעודנו הוא העולם הבא, הכיצד ייתכן שהעיקר חסר מן הספר? הכיצד יתכן שכל מגמתן של המצוות המופיעות בתורה הוא העולם הבא, אשר אין לו כל אזכור מפורש בפסוקים?
ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, מתייחס גם הוא לסוגייה הנ"ל וטוען שתפיסת עולמה של היהדות, בניגוד לדתות האחרות, הינה שדוקא העולם הזה הוא העיקר, וכפי שמגיב החבר לשאלתו של מלך כוזר: "אמר הכוזרי: והלא יעודי הדתות האחרות עשירים יותר ומשפעים מייעודיכם?…
אמר החבר: לא כן יעודינו הם כי נדבק בענין האלוהי על ידי הנבואה וכל הקרוב לה וכי יתחבר הענין האלוהי בנו באותות גדלה במראות כבוד ובנפלאות ולכן לא נאמר בתורה אם תעשו ככל המצוה הזאת אביאכם אחרי מותכם אל גנות ואל מקום תענוגות כי אם והייתם לי סגלה ואני אהיה לכם לאלהים ואנהיגכם ואנשים מכם יהיו עומדים לפני …ותאריכו ימים על הארץ שבסיועה הגעתם למדרגה הזאת היא אדמת הקדש… ".
דברי הריה"ל מיישבים אמנם את השאלה לגבי אי הופעת עולם הבא בתורה, אך לא את המגמה בכתבי חז"ל בדבר עיקריותו של עולם הבא. מדוע העצימו חז"ל את עולם הבא באופן הפוך ממגמתה של התורה?
הרב קוק בחיבורו הנפלא "למהלך האידאות בישראל" נותן סקירה מעמיקה לגבי התפתחותה של תודעת העולם הבא בקרב היהדות במהלך ההסטוריה. תקופת בית ראשון הייתה תקופה בה הרוחניות הייתה ניכרת הן ע"י הניסים היום-יומיים שהתרחשו בבית המקדש והן ע"י רוח הנבואה ששרתה באויר. מציאותו של עולם הבא היתה בלתי רלוונטית כיוון שאנשים נפגשו עם הקב"ה כאן בעולם הזה, כפי שאורו של הנר אינו רלוונטי כאשר השמש מאירה במלוא עוזה. האנשים חוו כאן בהווה את החוויה הרוחנית ולכן לא התעסקו בחוויה השייכת לעתיד, חווית העולם הבא. "הדבר הגדול הכללי של "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם", שנותן עז ועצמה בתוך כל נשמה יותר מכל מה ששום אמת קנויה בדרכי הגיון תוכל לתן, הוא יסוד הכל. …כל רעיון לא יוכל לבא אז על דבר חלוק שבין חיי עולם הזה לחיי עולם הבא." (אורות, למהלך האידאות בישראל, ה'). השכר והעונש באו לידי ביטוי לא ברמה הפרטית, כי אם ברמה הלאומית של עם נורמלי החי חיי רוח לאומיים.
רק בתקופת הבית השני, תקופה בה פסקה הנבואה, ובעיקר לקראת 2000 שנות הגלות, החל העולם הבא לתפוס מקום מרכזי בתודעה. "המוסר האישי הפרטי, הדאגה לחיי-הנצח האישיים והפרטיים…התבססו יפה על-פי ההופעה האלהית המוקטנת המיוחדת לצד הפרטיות … מעמדה המבוצר באומה נתן לה כח רב והכין לה כלכלה רבה, שתוכל לשאת אותה גם בימי גלותה ונדודה…" (הרב קוק, שם). כאשר מגיע החושך, מתחיל אור הנר להיות אפקטיבי. העיסוק בעולם הבא כמוטיב מרכזי, הינו תוצר של אלפיים שנות גלות. בחיים גלותיים לא ניתן לדבר על אומה ולאומיות. כל קהילה עסוקה בד' אמותיה הפרטיות ללא שאיפות כלליות. אין אפשרות למפגש כללי לאומי עם האלוקות כאן בעולם הזה. לפיכך האלטרנטיבה היחידה למפגש הינה בעולם הבא, ההופך להיות תכלית כל השאיפות.
למעשה, אין כל סתירה בין שתי הגישות. ישנם שני אספקטים של עולם הבא. ספרות חז"ל התמקדה בעיקר באספקט הפרטי של עולם הבא , עולם רוחני בלבד אליו זורמות הנשמות לאחר מותו של האדם. כאמור, אספקט זה הפך לעיקרי בעיקר בתקופת הגלות. ברם, המבט השני של עולם הבא הינו המבט הכללי, לא עולם של שכר ועונש פרטי, כי אם עולם של חיים כללים לאומיים. במבט זה, אין העולם הבא מנותק כלל מעולם זה, אלא מהווה הוא חלק בלתי נפרד ממנו. עולם הבא נמצא למעשה כאן בעולם הזה. היכולת לחיות חיים נורמליים, בריאים וטבעיים בעולם הזה, ויחד עם זאת למצוא בכל פעולה והנאה תכלית ומשמעות רוחנית, היא הנותנת לנו את היכולת לטעום כאן בעולם הזה מעין עולם הבא. עולם כזה לא ניתן לחוות כאנשים בודדים כי אם ברמה הכללית של אומה החייה על אדמתה ובונה תשתית לאומית של חיי חומר ורוח מאוגדים זה בזה, כפי שהיה בתקופת בית המקדש.
על אספקט זה של עולם הבא דברה התורה. אכן, אין לנו כל רצון לעזוב את העולם הזה. המוות הוא אבי אבות הטומאה ביהדות. אני רוצים לחיות כאן בעולם ולהוריד את העולם הבא לארץ. אנו שואפים לחבר את העולם הרוחני אל תוך העולם הגשמי וכך לזכות כאן לחיי נצח ללא צורך כלל במוות, כפי שהיה במקור – בגן העדן. את חזון זה היטיב לבטא הרב חרל"פ: "אולם, התכלית המבוקש הוא שלא רק הנשמות יהנו מהאור הנפלא הלזה, כ"א גם פה בעולם הזה לא תהיה שום חציצה בפני עולם הנבדל – עולם הבא. שלא רק הנשמה תחזה כ"א גם 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר', ושיתאחדו יחד כל העולמים כולם, להיות 'ה' אחד ושמו אחד" (מי מרום ז')
התורה אינה דוגלת בעולם הבא ובמוות. תורתנו היא תורת חיים השואפת לקרקע את העולם הבא אל תוך המציאות הנורמלית. החזון הזה הוא חזונה העמוק של היהדות והוא זה המתואר בפרשתנו:
"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם … וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם…וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ … וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם… וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם … וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם".
אמן כן יהי רצון.
