ויפלא הדבר: הלא השאלה במקומה עומדת, מה ענין שמיטה אצל הר סיני? הלא כך אפשר היה לקבוע כל מצוה אחרת, איזשהיא, שנאמרה בסיני, ולומר אחר כך: מה מצוה פלונית נאמרו כללותיה וכו' מסיני אף כל המצוות כך, ולמה דוקא שמיטה? עלינו להבין מתוך כך, שיש בשמיטה משהו מיוחד, המסמל את כל המצוות כולן. ואמנם כן הוא.
התורה ומצוותיה מכוונות ומישרות את חיי האדם בשלשה כיוונים: בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. כשאמרו: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ברור שנתכוונו ב"עבודה" במובן עבודת הקרבנות לפנים ועבודת התפלה היום, אבל מכל מקום במובן שני ניתנה העבודה להתפרש גם בעבודה הפשוטה, עבודת חול של "אדם לעמל יולד". ובכן: התורה בין אדם למקום, העבודה בין אדם לעצמו, וגמילות חסדים – בין אדם לחברו.
וכן שלשה היסודות הללו מתקדשים ומיטהרים על ידי שמיטה. "ושבתה הארץ שבת לה'" להודיעך, כי לד' הארץ ומלואה. השמיטה מחדירה ומשרישה בלב האדם ההכרה וההרגשה כי "יש מנהיג לבירה". וד' הוא אדון העולם. ודרשו: "שבת לד'. לשם ד', כשם שנאמר בשבת בראשית", ומה כתוב בשבת בראשית? "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ". וכך הוא בשמיטה. הרי בין אדם למקום. ושוב: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה". זוהי העבודה, בין אדם לעצמו. ואחרי כן: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך" וגו', ובמשפטים: "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך", כלומר פירות שביעית הם הפקר לכל. הרי בין אדם לחברו. ולדרגה היותר גדולה הגיע היחס שבין אדם לזולתו בשמיטה: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". וההלכה שאסור למנוע אפילו בהמות וחיות מלאכול מפירות המופקרים בשביעית.
ולכן שמיטה מסמלת את כל המצוות, וכשרצתה התורה לומר שכל המצוות נאמרו בסיני, לקחה לדוגמא את השמיטה ואמרה: "מה שמיטה מסיני, אף כולן מסיני". אל הארץ וממנה… כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה ארץ שבת לד', שש שנים תזרע שדך וגו'. הסדר אינו מובן: בתחילה הרי "שש שנים תזרע שדך" ואחר כך באה שמיטה, וכאן כתוב שכאילו מיד עם הביאה "אל הארץ אשר אני נותן לכם" באה השמיטה ואחר כך "שש שנים תזרע שדך". יש הבדל בין חוץ לארץ לארץ ישראל: בחוץ לארץ מקדשים את הארץ ומלואה על ידי קיום המצוות המושרשות בה, ובארץ ישראל להיפך: על ידי קדושת הארץ בא בחיוב המצות התלויות בארץ. כלומר: בחוץ לארץ מצד עצמה אין בה קדושה. ובכל המעשה אשר יעשה וכל המאכל אשר יאכל מצד עצמם אין בהם כל קדושה, אלא שהאדם כשמקיים בכל אותם הדברים, המצות שניתנו בם ונזהר מהאיסורים ועבירות שבהם ומשתמש בהם לצורך מעשים טובים, הרי הוא מכניס בהם קדושה והם נכללים בהקדושה העליונה. אבל ארץ ישראל יש בה קדושה מצד עצמה, "ארץ אשר… עיני ד' אלקיך בה", ואמרו: "הקב"ה ברא ארצות ובחר אחת מהן זו ארץ ישראל", ו"חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקב"ה, אתה מוצא כשברא העולם חלק ארצות לשרי האומות ובחר בארץ ישראל, שכן משה אומר: בהנחל עליון גויים וגו'", ושוב עם כיבוש הארץ ומלואה על ידי קיום המצוות המושרשות בה, ובארץ ישראל ב"קדושה ראשונה", בימי יהושע, וב"קדושה שניה" בימי עזרא. ומתוך קדושה זו חלו כל המצוות התלויות בארץ, כמו שאמרו בחיוב תורמות ומעשרות: "כי לי הארץ, כי לי קדושת הארץ". נמצא שהסיבה היא קדושת הארץ, והמסובב מזה חיוב המצות התלויות בה.
ואם כך הוא בכל מצוות התלויות בארץ, כל שכן במצות שמיטה, שכל עיקר מהותה הוא שביתת הארץ, כמו שכתוב: "ושבתה הארץ שבת לד'". נשתרשה קדושת השמיטה בתוך עצם הארץ, כל זמן שהיא ברשות ישראל, ולא שכשתגיע שנה שביעית יהיה חל אז חיוב על האדם לשבות, אלא מיד כשבאו ישראל לארץ וכבשו וחלקו, חלה בגוף הקרקע קדושת השביתה בכח לענין זה שאחר אשר "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך" תהיה בשנה השביעית שבת שבתון לארץ. ולכן "כי תבוא אל הארץ וגו'" מיד "ושבתה הארץ", כבר תיכף חל כח השביתה בגוף הארץ. (מתוך "לתורה ולמועדים) נכתב ע"י הרב שלמה יוסף זוין
