פרשת בא מגוללת את סיפור גאולת ישראל ממצרים. מייד עם יציאתם, מצטווים בני ישראל ציווי מיוחד במינו (שמות י"ב, נ"א-י"ג, ב'): "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם … וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא", לצד הציווי הכללי בדבר קידוש כל בכור באדם ובבהמה הטהורה, מובא בכתוב ציווי נוסף, מעניין במיוחד, לפדיון פטר חמור, אשר הוא, בידוע בהמה טמאה. מדוע זכה החמור דווקא, מכל הבהמות הטמאות, למצווה מיוחדת זו? מדוע ניתנה מצווה זו מייד לאחר היציאה ממצרים?
הסברים רבים ניתנו למצוות פדיון חמור, כמו גם לקשר בינה לבין סיפור היציאה ממצרים. בין היתר, עומדים חלק מהפרשנים על הסיוע הרב שסייעו החמורים לבני ישראל בנשיאת רכושם במהלך היציאה ממצרים, (רש"י, שם, על פי מדרש שמות רבה ד', ה'). עם זאת אבקש להתמקד בביאור נפלא המובא על ידי המהר"ל מפראג (גור אריה שמות, ד', כ).
המהר"ל שואב את פירושו מן המדרש (פרקי דרבי אליעזר פ' ל"א), העומד על שלוש דמויות תנכיות אשר הכתוב קושר בין דמותן לבין חמור. הדמות הראשונה הינה דמותו של אברהם אבינו עליו, אשר, בדרכו למעמד העקידה, אומר עליו הכתוב (בראשית כ"ב, ג'): "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו".
הדמות השניה הינה דמותו של משה רבינו, גואלם של ישראל, אשר חוזר ממדין עם חמור על מנת לגאול את ישראל (שמות ד', כ'): ""ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור".
הדמות השלישית הינה דמותו של משיח בן דוד, אשר עתיד לרכב על חמור, כמובא בנבואת זכריה (ט', ט'): "גילי מאוד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות". המדרש קושר בין שלוש הדמויות: "השכים אברהם בבוקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק וחבש את החמור – הוא החמור בן האתון שנבראה בין השמשות … והוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים … והוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו". החמור אותו חבש אברהם נברא בייחוד לשם כך בין השמשות. חמור זה ממש הינו החמור עליו הרכיב משה את אשתו ואת בניו והוא החמור עליו ירכב בן דוד. מה המסר מאחורי מדרש זה? מה מלמד אותנו המדרש על ייחודיותה של מצוות פטר רחם חמור?
מסביר המהר"ל, כי החמור נבדל מיתר הבהמות הטמאות: "וזה תדע בעבור כי אין במין הבהמות הטמאות שהיא מיוחד למצוה כמו החמור … וסוד הדבר הוא דבר נפלא, כי מפני שהחמור הוא נוטה אל הפשיטות יותר מכל שאר בהמות טמאות, שהוא חומרי יותר, והפשוט הוא יותר ראשית ויותר מוקדם לאשר הוא מאוחר. וזה ידוע כי יסודות הפשוטים הם קרובים יותר בצד מה אל התחלה – מן המורכבים אשר הם מורכבים מהם. ולפיכך החמור הזה בעבור פשיטת צורתו הוא ראשית בהמות טמאות, ולכך חייבה התורה בהם ב"פטר רחם" שהוא ראשית מן אשר שהוא ראשית". חמור מסמל את תמצית החומריות, זוהי חיה פשוטה, נטולת תחכום, היא מסמלת פרגמטיות, גשמיות קיומית, בסיסית. פטר החמור מסמל אם כן את הראשית של הראשית, חזרה אל בסיס ההוויה הארצית, כפי שנבראה.
רכיבתם של אברהם, משה ומשיח בן דוד על החמור מבטאת את יכולת של מנהיגיו הרוחניים של העם היהודי להתעלות מעל החומר, לרומם את עצמם ואת צאן מרעיתם מעל הגשמיות, כפי שמסביר המהר"ל: "ולפיכך הם מיוחדים לרכיבה אלו השלשה, שהם עוד ראשים ועליונים במעלה, וכאשר הם מתנשאים על הפשיטות – מתנשאים התנשאות והתרוממות היותר שאפשר במעלה הנבדלת".
לאור האמור, מסביר המהר"ל, כי פדיון פטר חמור הוא ביטוי לתהליך הגאולי שחווים בני ישראל ביציאת מצרים. הקב"ה לא רק הציל את בני ישראל מסכנת שמד קיומית, כי אם שלף אותם מן הארציות הנחותה. ביטוי לאמור ניתן למצוא במדרש (בראשית רבה פ' צ"ו), בו מסביר לנו יעקב אבינו את פשר מצוות פדיון פטר חמור (אגב ציוויו שלא להיקבר על אדמת מצרים): " ואני (יעקב) נמשלתי בשה, שנאמר (ירמיה נ) שה פזורה ישראל. ובמצרים כתיב: (יחזקאל כג) "אשר בשר חמורים בשרם" וכתיב: (שמות לד) "ופטר חמור תפדה בשה, הוי, אל נא תקברני במצרים". לפי מדרש זה מבאר המהר"ל (גבורות ה', פ' ס'), כי פדיון פטר חמור בשה מסמל את החלפת הטמא בטהור, המרת התרבות המצרית, החמורית, החומרית, בתורתו של אביהם של ישראל, יעקב אבינו, המשול לשה. פירוש זה שופך אור על חיוניותה של מצוות פדיון פטר חמור דווקא עם יציאת בני ישראל ממצרים. נגאלנו על מנת לשוב אל אלוקינו, אל אבותינו, אל עצמנו, מייד לאחר שחווינו את התופת, אנו נדרשים להשיל מעל עצמנו את הקליפות, את החומר, לגלות את הרוח – שלח את עמי – ויעבדוני.
