בחלקה הראשון של פרשת "אמור" מופיעה הקביעה שכהנים בעלי מום גופני אינם ראויים לשמש במקדש: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָי".
בהמשך, הפרשה מתארת את הקרבנות עצמם, שגם הם חייבים להיות שלמים בגופם ללא שום מום. פרשה זו, הממדרת את הנכים בגופם מעבודת המקדש, מעוררת התנגדות בחברה שמשתדלת להכיר במעמדם של כל הבריות כשוות מעלה. התשובות שניתנות על ידי פרשני התורה, מוקדמים ומאוחרים, אינן מניחות את הדעת. רש"י מסביר את ההתנגדות לעבודת כהן בעל מום, בסיבה מעמדית: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב" – אינו דין שיקרב, כמו (מלאכי א ח) "הקריבהו נא לפחתך":" מקורם של דברי רש"י בנבואת מלאכי, המשווה את הפולחן בבית המקדש לכניסה אל השליט הפחה:
(ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: (ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: (ח) וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת: הרעיון המובע בפרק זה הוא, שעבודת המקדש צריכה להידמות לפחות למנגנוני הטכס, שמתנהלים בארמונות שליטים ומלכים. הנביא מלאכי, שחי בתקופה הפרסית, רואה לנוכח עיניו את הפחה הפרסי שהיה עורף את ראשו של מי שהיה מגיש לו מתנה פגומה. אם לפחה לא נגשים כך, אז ודאי לא ראוי לבוא כך אל ה'.
הכלי השבור היחיד שמתקבל בברכה הוא הלב השבור (ויקרא רבה פרשה ז): אמר רבי אבא בר יודן: כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם: פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר ונדכה, אמר רבי אלכסנדרי: ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר "קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר".
בעקבות המדרש הזה נתגלעה מחלוקת בין פוסקי ההלכה, אם מותר לאדם בעל מום להיות שליח ציבור בבית הכנסת. הרב אברהם גומבינר (מחבר פירוש על ה"שולחן ערוך", "מגן אברהם", פולין מאה 17) מתיר, על פי המדרש הנ"ל, כי: "דרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים".
גם הרב יאיר בכרך (סוף המאה ה – 17, גרמניה) נדרש לשאלה זו. המקרה שהגיע אליו היה על אדם עיוור, שהציבור לא נתן לו לשמש כבעל תפילה בימים נוראים, בגלל הפסול של בעל מום. הרב בכרך נזף בקהילה הזו וספג על כך ביקורת, שהרי בעלי מום לא יכולים לשמש בקודש. על ביקורת זו הוא מגיב:
"ומימי לא עלה על לבי דפסול, משום דתפלה במקום קרבן, וכהן העובד צריך שיהיה בלי מום, כמו שעלה על דעתך. לא מחשבותיך מחשבתי, דברור דאין לדמותו לכהן… והפילוסופים כתבו בהפקד חוש מה יפקד מושכל מה"
יש כאן מפגש קשה בין חכם הפועל בחשיבה הלכתית אנושית פשוטה, לבין חשיבה היונקת מעולמה של הקבלה והפילוסופיה. המחשבה על שלמות הגוף כמבטאת את שלמות האדם הייתה כנראה חלק עמוק ומהותי ממחשבת העולם. הרצון להיות שלם, ללא מום חיצוני, הוא ביטוי מובהק של אדם השווה לקרבן. מבחינה זו האדם מתפקד ככלי שרת של הקב"ה וככזה הוא חלק ממערכת משרתים גדולה יותר. אך הרב אינו פילוסוף, ולכן הוא גער בקהילה שביקשה לדחות את החזן העיוור. תשובותיהם של הרב גומבינר מפולין ושל הרב בכרך מגרמניה יכולות לשמש כקריאת כיוון של מבשרי ההתחדשות של עולם התורה בעת החדשה, הרואים את אור האדם בוקע מעל ומעבר לגופו.
ראינו שרש"י מפרש את ההגבלה של כניסת בעל מום למקדש מטעמים חברתיים: "הקריבהו נא לפחתך – הירצך?". משמעות הדבר, שאם כניסת אדם בעל מום למקום מכובד מתקבלת ברצון ובטבעיות, אין שום מניעה מכניסתו לעבודת המקדש. כלומר, האחריות על שינוי היחס לאנשים בעלי מוגבלויות מוטלת על הציבור ומנהיגיו.
כבר בימים קדומים הייתה מגמה להתגבר על הגישה הפילוסופית ולראות את האדם כמות שהוא. המשנה (מסכת מגילה) קובעת שבעלי מום לא יוכלו לשמש ככהנים בנשיאת כפים בבית הכנסת. חכמי התלמוד ממשיכים ותורמים גם הם את חלקם ברשימת הפסולים הללו: "אמר רב הונא: זבלגן (= שאינו שולט ברירו) לא ישא את כפיו"
על כך מקשה התלמוד, הרי בעירו של הרב שדרש את ההלכה הזו היה כהן זבלגן, והוא נשא את כפיו בבית הכנסת. כנראה שרב הונא נאה דורש ולא נאה מקיים? ומשיב התלמוד:
"ההוא דש בעירו הוה". [תרגום- רגיל בעירו]. וממשיך התלמוד לצטט מקור הקובע, שהרגילות של אדם בחברה היא הקובעת אם הוא יוכל להשתלב בברכת הכהנים, או שנוכחותו עם הפגמים הגופניים תעורר בעיה חברתית.
ההגדרה הזו נקבעה להלכה בשולחן ערוך. ברור שאם הציבור לא היה מגיב בנורמאליות לאותם בעלי מומים לא הייתה משתנית העמדה ההלכתית. לציבור יש כוח רב בקביעת מקומו ומעמדו של בעל המוגבלות בתוככי החברה. היחס למוגבלים אינו גזירת שמים והוא נתון לתשומת הלב ולאחריות של הקהילה כולה. אם נדע לראות את הטוב והאור שבכול אחד מאיתנו, נצליח להכיל את כל הנבראים כולם, לקבע את מקומם של כל בעלי המוגבלויות בלב הקהילה, ולאפשר לכל אחד להשתתף איתנו בתיקון העולם באור התורה.
