Search

פרה אדומה ומשמעות המוות

פרשת פרה אדומה העסיקה רבות את חז"ל ואת המפרשים השונים. חז"ל לימדונו שפרה אדומה חוק היא, כפי שרש"י מביא כבר בתחילת הפרשה: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה. גזירה היא מלפניי ואין לך רשות להרהר אחריה".

לאמור, המסקנה מהעובדה שמצוות פרה אדומה היא חוקה, היא שאין לעסוק בטעמה. על אף קביעה זו, רבים ניסו להבינה ולתת לה פשר. בדברינו לא תהיה מטרתנו להיות שותפים לניסיונות אלה. אולם היבט אחד במסר של הפרה האדומה נרצה להבין: היחס בינה לבין המוות.

המוות מזוהה אצלנו עם הטומאה. המת הוא אבי הטומאה, השרץ והנבלה המתים מטמאים. אפילו טומאת הנידה מופיעה במקום שבו הוחמצה ההזדמנות ליצירת חיים. אולם מה המסר של טומאה זו בשבילנו, החיים? מה מלמדת אותנו טומאת המוות? ואולי נוסיף: מה אנו מרגישים כלפי המוות?

הרש"ר הירש מתייחס לפסוק אחד בפרשה ולשני קשיים לשוניים בו: "כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טימא ונכרתה הנפש ההִוא מישראל". מדוע, שואל הרב הירש בפירושו, מתארת התורה שהנטמא נוגע "בנפש האדם"? צריך היה להיות נוגע "בנפש אדם", לא במת מסוים או מיודע שיש להקדים לו ה"א הידיעה?! ועוד, הוא מוסיף, למה "אשר ימות"? הלא מדובר באדם שכבר מת, לא באדם שעתיד למות.

וזוהי תשובתו: "נפש אדם" היא נפשו של אדם יחיד. כנגד זה "נפש האדם" היא נשמת האדם בדרך כלל (באופן כללי), היא נפשו של האדם באשר הוא אדם. "האדם אשר ימות" איננו אדם שמת אלא האדם שסופו למות, האדם באשר הוא בן תמותה. ולפי זה, "נפש האדם אשר ימות" היא נפש האדם שסופו למות, שהמוות שולט בו. האדם העומד אל מול גופתו של מת בודד נטמא. הטומאה זאת היא תחושת החידלון, הסופיות. תחושה שגורמת לאיבוד החיות שבו, איבוד חדוות החיים ואהבתם. מה משמעות יש להם לחיים אם הם ארעיים, ובשלב מסוים הולך האדם לבית עולמו?! האדם עלול להרגיש כי מה יתרון לו לכל עמלו שהוא עמל תחת השמש? זו תחושתו של מי שעומד אל מול "נפש האדם אשר ימות".

לנצח את תחושת החידלון תפקידה של הפרה האדומה הוא לסמל את העובדה שאנחנו יכולים לטהר את טומאת המוות. שניתן גם ניתן להתגבר עליו. כך גם הסביר הרב הירש את הקשר שבין פרשת פרה אדומה לפרשת מיתת מרים המתוארת מיד לאחריה: "והנה אמרו חכמים: 'למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת' (מועד קטן כח ע"א); ולמדנו מכאן גם אמת גדולה זו: כדרך שמצות פרה אדומה מורה שהאדם הוא בן אל-מוות ובעל חירות מוסרית, כן מיתת הצדיקים מורה על שני אלה. אכן רק עיוור לא יראה שגופת הצדיק היא רק לבושו של אדם שנסתלק לעולמו – והשליך מעליו את אדרתו".

כולנו יודעים שמיתת הצדיק לא סיימה את השפעתו בעולם. אברהם אבינו, משה רבנו, הלל ושמאי, אביי ורבא, הרמב"ם ורש"י לא סיימו את השפעתם עם מיתתם. הם חיים וקיימים. לא מכבר חשבתי לעצמי כמה פעמים בכל יום מזכירים יהודים בכל רחבי העולם את שמו של רש"י. אין לי ספק שהוא מוזכר למעלה ממיליון פעם בכל יום! הרי אם נכפיל את מספר לומדי התנ"ך והגמרא בכל יום וכמה פעמים הם מזכירים את רש"י בכל יום, נגיע למספר מדהים זה, המתייחס לאדם שחי לפני קרוב לאלף שנה! את המסר הזה מלמדת אותנו גם הפרה האדומה, זו שנשרפת וגופה כלה, אך אחרי מותה היא מטהרת מטומאת המוות.

את המסר הזה מלמד אותנו אחד מעשרת הרוגי מלכות, ר' חנינא בן תרדיון (עבודה זרה יח ע"ב). בזמן שהרומאים מעלים אותו באש ביחד עם ספר התורה. וכשתלמידיו שואלים אותו: "מה אתה רואה?" כשכוונתם: מהו המסר שאתה רואה, מה יש לך לומר לנו בשעה קשה זו? הוא עונה להם: "גוילין נשרפים ואותיות פורחות באויר". כלומר את המעטפת החיצונית, את הגוף, אפשר לשרוף. אך הרוח נצחית היא, פורחת באוויר, ואותה אי אפשר להכחיד.

מאותה גמרא לומד הרמב"ם את ערכה של מצווה אחת. אם מקיים אדם אפילו מצווה אחת בכל דקדוקיה ובכוונה מלאה, זוכה הוא לעולם הבא. שכן כאשר ר' חנינא מספר לר' יוסי בן קסמא על מקרה אחד שבו הידר במצוות צדקה, אומר לו ר' יוסי: מכאן שאתה בן העולם הבא. הגוף כלה אך הרוח, האותיות, המצוות שהאדם צובר בעולם הזה, פורחות באוויר ומתגברות על החידלון של המוות. את המסר הזה מלמדת אותנו גם הפרה האדומה.

הרב אביחי קצין הוא ראש בית המדרש ב'שערי משפט' ורב קהילות 'עדת בני ישראל' ו'עלומים' ברעננה

פורסם באתר ישיבה

דילוג לתוכן