המועצה הדתית רעננה בשיתוף רבני הקהילות בעיר קיימו השבוע עצרת תפילה לעילוי נשמת הנספים ולרפואת הפצועים באסון הר מירון בליל ל"ג בעומר. האירוע התקיים במעמד רב העיר הרב יצחק פרץ וראש העיר חיים ברוידא.
יום ראשון האחרון הוכרז כיום אבל לאומי במדינת ישראל על אסון הר מירון בו נספו 45 איש ועשרות רבות נפצעו. המועצה הדתית רעננה בשיתוף רבני הקהילות בעיר קיימו במוצאי יום האבל עצרת תפילה לעילוי נשמת הנספים ולרפואת הפצועים.
האירוע, בהשתתפות כ 400 גברים ונשים, התקיים במעמד רב העיר הרב יצחק פרץ וראש העיר חיים ברוידא שנשאו דברים. רב מזרח העיר, הרב שלמה אישון הקריא פרקי תהילים והקהל חזר פסוק אחר פסוק.
את האירוע הנחה יו"ר המועצה הדתית אריה פרידמן שריגש את הקהל בדברים שנשא:
"וַאֲפִילוּ בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵׁם יִתְבָּרֵךְ. אין דרך אחרת לתאר את האסון בהר מירון. ההסתרה שבתוך ההסתרה. איך במהלך טקס דתי, התכנסות שנועדה להלל ולשבח ופתאום – הסתרה. מאז יום שישי אנו צופים בלוויות, האחת אחרי השנייה, 45 במספר, והלב לא עומד בזה. ובתוך הנספים ילדים ונערים צעירים שעוד לא חטאו, שעוד לא הגיעו לגיל הבנה של חטא. ואתה עומד ולא מבין ועולמך הרוחני הולך וסוגר עליך. איך? ולמה? ופתאום התפילה מאבינו מלכנו מקבלת משמעות עמוקה יותר – אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חֲמל עָלֵינוּ וְעַל עולָלֵינוּ וְטַפֵּנוּ:
עצרת התפילה הערב היא פרי יוזמה של שיח שאני מקיים עם רבני הקהילות. רבנים שלא מצאו מנוח לנפשם מרגע היוודע מימדי האסון. מתוך השיח שקיימנו עלה צורך חזק להתכנס ביחד. לממש את הקריאה שקרא יוסף "את אחיי אני מבקש". בשעה הקרובה נתפלל לעילוי נשמת הנספים ולרפואת הפצועים הרבים של אסון הר מירון. הקב"ה ישלח להם רפואה שלימה, רפואת הנפש ורפואת הגוף. אמן כן יהי רצון.
נאמר בתנא דבי אליהו "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי אהוביי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם: אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה"
השנתיים שחלפו ובהם ארבע מערכות בחירות ומגפת קורונה ארורה הותירו בנו את רישומם. מערכות בחירות של פלגנות, של שנאת חינם, של רק זה ורק לא זה. הגיע עת אחדות. הגיע הזמן למלא את בקשתו של הקב"ה מאיתנו. שנהיו אוהבים זה את זה שנהיה מכבדים זה את זה, שנהיה יראים זה מזה.
בהיותי תלמיד בישיבה התיכונית מדרשית נועם בפרדס חנה, טבע אחד התלמידים בים. התכנסנו 500 נערים בבית המדרש וראש הישיבה, הרב יוגל, עלה לדוכן לדבר. חוץ ממשפט אחד הרב יוגל לא הצליח לומר מילה אלא רק בכה ובכה. השיחה היחידה שאני זוכר של הרב יוגל, השיחה היחידה שנחרתי בזיכרוני ובנפשי, היא שיחה שבה הוא אמר משפט אחד בודד ובכה שעה ארוכה. בכה איתנו. המשפט שאמר היה – "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה."
לא מדובר כאן בדאגה של החבורה שמא יקרה גם להם משהו. זו לא כוונת הכתוב. "תדאג כל החבורה כולה" – שמא המעשים שלהם תרמו להתרחשות. שמא הערבות ההדדית שלהם לוקה בחסר.
וזו הסיבה שהתכנסנו כאן הערב, ודווקא בפרהסיה, ב"רחובה של עיר" ולא באחד מבתי הכנסיות. להפגין את האחריות הלאומית שלנו, את הערבות ההדדית שאנו חשים אחד כלפי השני. לחזק את מי שנמצא היום בשבר ובזמן משבר. לתקן את מה שהשנתיים האחרונות כל כך קלקלו בתוכנו…"
