"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו' י"ג)
הפרשנים התקשו בהבנת מהות הציווי אל בני ישראל. הציווי אל פרעה מובן מאחר והדרישה ממנו תהיה לשחרר את בני ישראל, ברם מהו הציווי אל בני ישראל?
הפסוק הקודם לציווי זה עשוי לשפוך אור על הדברים. "וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?". על פי דברי הזוהר על הפרשה, התקשותו של משה בדבורו לא היתה בשל מום פיזי כי אם בשל פגם רוחני אשר נוצר בעקבות גלות מצרים וזו לשון הזוהר: "מאי "ואני ערל שפתיים"? … כל זמנא דדיבור הוה בגלותא קלא אסתלק מניה (=כל זמן שהדיבור בגלות הסתלק הקול) ".
ע"פ דברי הזוהר בשל השעבוד המצרי, כח הדבור של בני ישראל היה בגלות, דבר שהשפיע גם על כח הדבור של משה רבנו. כאשר יוצאים ממצרים, משתחרר כח הדבור מגלותו ולכן במעמד הר סיני משה מצליח לדבר בחופשיות: "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול". במעמד זה מקבל משה רבנו את עשרת הדברות. ספר התורה יסתיים בספר דברים, אשר רובו ככולו נאום ארוך וחוצב להבות של משה רבנו – "אלה הדברים אשר דבר משה". מהי משמעות גלות הדבור?
אחת הסיבות לשעבוד מצרים היתה שנאת החינם בין האחים. " וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". השנאה הביאה למצב בו האחים אינם מסוגלים לדבר זה עם זה. יוסף גם הוא נכשל בכח הדבור כאשר הביא את "דיבתם רעה אל אביהם". מטרת הירידה לגלות מצרים היתה לחנך אותנו לדבר כמו אחים זה אל זה. היה עלינו ללמוד ולהפנים שאין מצב בעם ישראל של "אנחנו והם" אלא כולנו עם אחד עם גורל משותף אשר צריך להפכו יחדיו לייעוד משותף.
זו ההסבר לדברי הזוהר שכח הדיבור נמצא בגלות. רק כאשר נצליח ללמוד כיצד לדבר איש עם אחיו, נוכל להתקדם אל עבר הגאולה. ללא תיקון פגם הדיבור נשאר משועבדים לפרעה. כך ניתן להבין את הציווי אל בני ישראל "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". מסביר רש"י בשם מדרש רבה – "צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם". כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, חייבים משה ואהרון לשמש דוגמא אישית , לדבר עימם בנחת ולהיות סובלניים כלפי כל אחד ואחד.
המפתח עבור מנהיגותו של משה רבנו הינו אופן הדיבור אל העם. ברגע בו משה רבנו ידבר קשות אל העם הוא יאבד את הרשות להמשיך ולהנהיג את העם. "וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". משה מכה בסלע במקום לדבר אליו ומדבר אל העם בלשון קשה ובגין זאת נשללת ממנו זכות הכניסה לארץ הקודש.
ברגע זה נבחרת מנהיגות חדשה אשר חייבת להמשיך את הנהגת העם בנחת: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדה". – אלהי הרוחות – למה נאמר? אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו." (רש"י). יהושע בן נון נבחר להמשיך בשל יכולתו לדבר עם כל אחד לפי דעתו ומדרגתו, אשר כאמור זוהי התכונה המרכזית של הנהגה רוחנית ראויה, הנהגה שתהיה קשובה לרחשי הציבור, לעולם ערכיו, לדילמות שלו ולצרכים שלו.
בחודשים האחרונים נשמעו בציבוריות הישראלית, אמירות רבות של רבנים גדולים בתורה, בנושא צבא, דמוקרטיה, נשים ועוד, אשר נאמרו בצורה חריפה וקיצונית, וגרמו להשחרת תדמיתה של היהדות ברשות הרבים. דוקא בתקופה בה עוברת החברה הישראלית רנסנס רוחני וחיפוש שורשים ומסורת, הנזק של אמירות קשות וקיצוניות הינו כפול ומכופל וגורם להדרת הציבור מעולמה של היהדות.
גם בימינו נמצא הדיבור בגלות. שכחנו איך מדברים לשלום. הפסקנו להקשיב זה לזה, וכל אשר יצעק בקול קיצוני יותר, קדוש ייאמר לו. הגיע הזמן לשמוע קולה של מנהיגות אחרת אשר רואה במרכז את טובת עם ישראל ולא את טובת הסקטור או השבט – "ויצום אל בני ישראל". הגיעה העת לשחרר את הדיבור מגלות ולחזור להנהגה של סובלנות, ענווה ונחת וכדברי רש"י – "צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם" .
מי יתן ויהיה חלקנו עם התלמידים מבית הלל אשר זכו לשמוע את רבם הזקן אומר בקביעות: "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".
הרב רונן נויבירט, רב קהילת "אוהל ארי", מראשי רבני צהר וממקימי חוג רבני "בית הלל".
