במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת רפואת טבעצוות גדול ובינלאומי של חוקרים ערך ניתוח חקרני כדי להעריך האם הנוגדן החד שבטי prasinezumab, אשר נצפה בעבר כיעיל בהאטת התקדמות הסימנים הקשורים מוטוריים למחלת פרקינסון, אכן הראה יתרונות בתת-קבוצות של מחלת פרקינסון חולים עם התקדמות מהירה יותר של ניוון מוטורי.
מחקר: Prasinezumab מאט את ההתקדמות המוטורית בהתקדמות מהירה של מחלת פרקינסון בשלב מוקדם. קרדיט תמונה: Naeblys / Shutterstock
רקע כללי
סימן ההיכר של מחלת פרקינסון הוא הצטברות של α-synuclein, הנחשב כי הוא מתפשט בין נוירונים ותורם לפתוגנזה של מחלת פרקינסון. אחת האפשרויות הטיפוליות הראשונות למקד את α-synuclein המצטבר הייתה הנוגדן החד שבטי prasinezumab, אשר נחקר בניסויים קליניים שלב II בקרב חולים עם מחלת פרקינסון בשלב מוקדם, שהיו חלק ממחקר PASADENA.
נקודת הסיום העיקרית של ניסויי השלב השני של מחקר PASADENA הייתה ה-Movement Disorder Society Unified Parkinson's Disease Rating Scale או MDS-UPDRS. למרות שהנוגדן החד שבטי לא נמצא יעיל לאורך כל הפרמטרים של ה-MDS-UPDRS, בהשוואה לאנשים שטופלו בפלסבו, אלו שקיבלו פרזינזומאב הראו התקדמות איטית יותר של ניוון הקשור לתנועה. יתר על כן, הצוות גם האמין שתת-סולמות ה-MDS-UPDRS לא צפויים להראות שינויים לאורך תקופות תצפית קצרות כמו שנה.
לגבי המחקר
במחקר הנוכחי, הצוות בדק את ההשפעה של prasinezumab על האטת התקדמות ניוון מוטורי בתת-קבוצות של חולי פרקינסון שסבלו מהצורה המתקדמת במהירות של המחלה. בהתחשב בכך שתת-סולמות MDS-UPDRS עשויים שלא להראות שינויים קצרי טווח הקשורים לטיפול, התבוננות בתת-קבוצות עם הצורה המתקדמת במהירות של מחלת פרקינסון יכולה לעזור בשיפור יחס האות לרעש ולחשוף השפעות אפשריות של הטיפול הנוגדנים החד שבטיים.
מחקר PASADENA כלל שלושה טיפולים – פלצבו, 1,500 מ"ג פרזינזומאב ו-4,500 מ"ג פרזינזומאב. המטופלים חולקו אקראית לשלוש הקבוצות לאחר ריבוד לפי גיל (מעל או מתחת ל-60), מין ושימוש במעכבי מונואמין אוקסידאז B. חולים המשתמשים בתרופות אחרות למחלת פרקינסון סימפטומטיות, כגון אגוניסטים של דופמין או לבודופה בתחילת המחקר, לא נכללו. במקרים בהם השימוש בתרופות אלו נחשב הכרחי, ציוני MDS-UPDRS חושבו לפני תחילת הטיפול.
המחקר הנוכחי בדק את ההשפעה של prasinezumab בקרב מטופלים שהיו במינונים יציבים של מעכבי מונואמין אוקסידאז B בתחילת המחקר ושהציגו אינדיקטורים אחרים להתקדמות מחלה מהירה יותר. הניתוחים של שש תת-האוכלוסיות העיקריות שנכללו בשלבים I ו-II של מחקר PASADENA כללו רק את התוצאות של ארבע תת-אוכלוסיות.
תת-האוכלוסיות התבססו על שימוש במעכבי מונואמין אוקסידאז B, שלב 2 או שלב Hoehn ו-Yahr לעומת שלב 1 מחלת פרקינסון, אלו עם וללא REM או הפרעת התנהגות שינה מהירה בתנועת עיניים, ואלה עם פנוטיפ ממאיר מפוזר לעומת פנוטיפ ממאיר לא מפוזר.
האנליזה הייתה גם מרובדת לאורך שש תת-אוכלוסיות חקרניות בהתבסס על גיל, מין, משך המחלה, גיל באבחון ותת-פנוטיפים מוטוריים כמו רעד דומיננטי לעומת חוסר תפקוד בהליכה נוקשה אקינטית או חוסר יציבות ביציבה. יתר על כן, מאחר שמחקרים קודמים לא דיווחו על תגובה למינון, שתי קבוצות הטיפול המורכבות מ-1,500 מ"ג ו-4,500 מ"ג פרזינזומאב אוחדו לצורך הניתוח.
תוצאות
הממצאים העלו כי פרזינזומאב יעיל יותר בהאטת התקדמות הסימנים המוטוריים בחולי מחלת פרקינסון עם הצורה המתקדמת במהירות של המחלה. ניתוחי תת-האוכלוסיה גילו כי חולים עם פנוטיפים ממאירים מפוזרים, או אלו שהשתמשו במעכבי מונואמין אוקסידאז B בתחילת הדרך, שהם אינדיקטורים להתקדמות מחלה מהירה, הראו סימנים איטיים יותר של ניוון הקשור מוטורי בהשוואה לחולים עם פנוטיפים שלא הצביעו על קצב מהיר. התקדמות מחלת פרקינסון.
ציון MDS-UPDRS חלק III, התואם לסימנים מוטוריים מדורגים על ידי רופא, הראה עלייה איטית יותר או החמרה של ניוון בחולים שטופלו בפרזינזומאב מאשר באלה שטופלו בפלסבו. חלקים I ו-II של ציון MDS-UPDRS תואמים לסימנים מוטוריים ולא מוטוריים שדווחו על ידי המטופל, בהתאמה.
החוקרים מאמינים שמכיוון שהנתונים הצביעו על התקדמות מהירה יותר לאורך MDS-UPDRS חלק III בהשוואה לחלקים I ו-II, חלק III או סימנים מוטוריים מדורגים על ידי רופא עשויים להקדים שינויים בחלקים I ו-II. ממצאים אלו גם מצביעים על כך שנדרשות תקופות תצפית ממושכות יותר כדי להעריך את ההשפעה הפוטנציאלית של טיפולים כגון פרזינזומאב במדויק.
מסקנות
בסך הכל, התוצאות הצביעו על כך שניתן להשתמש בנוגדן החד שבטי פרזינזומאב כדי להאט את התקדמות ניוון הקשור מוטורי בחולים עם הצורה המתקדמת במהירות של מחלת פרקינסון. יתר על כן, נדרשות תקופות תצפית ממושכות יותר כדי לראות את ההשפעה של טיפול בפרזינזומאב בחולים עם הצורה המתקדמת לאט של המחלה. יתרה מכך, ניסויים קליניים אקראיים נוספים צריכים לאמת ממצאים אלה עוד יותר.
