המשפחות ברומן הססגוני של שרית ישי-לוי הן משפחות אומללות. אלא שבשונה מאמירתו של טולסטוי, הן דומות באומללותן זו לזו, עד שנדמה שהאומללות של העדר האהבה והניכור הקשה בין בני הזוג, עוברים בירושה מדור לדור.
מפיה של הנכדה הנחשפת לסיפורי המשפחה הקשים, דור אחרי דור, מגלה הרומן את סודותיה הכמוסים של משפחה ירושלמית שמוצאה מטולדו והמשכה בסלוניקי, אליה גורשו יהודי ספרד. " ככה התחיל העניין", מגלה סבתא רוזה לנכדתה "שהגברים במשפחת ארמוזה רוצים נשים אחרות ולא את הנשים שלהם" [עמ' 35]. כוחה של נקודת המבט של הילדה שאוזניה כרויות לסיפורים הקשים ועיניה עוקבות אחרי הדמויות בחיי היום-יום הקשים, היא בחידוד הכאב ובהעצמתו. יחד איתה אנו חשים באומללותה של סבתא רוזה הנשואה לסבא גבריאל המתגעגע כל ימיו לנערה האשכנזייה בהירת השיער ותכולת העיניים בה התאהב בצעירותו, אבל נאלץ להתחתן עם רוזה היתומה והמכוערת. " יפה היא לא הייתה, פניה היו רחבות וגסות גופה עבה כשל נכריה…זו הייתה דרכה של סבתא רבתא שלי לנקום בבנה אהובה…."[ עמ' 94]. ובהמשך למעקב אחרי סבה וסבתה, אנו נחשפים גם למערכת היחסים הקשה בין הוריה ולפרשת אהבתו של אביה דוד לנערה אותה פגש באיטליה כלוחם, וכל ימיו לא הצליח למחוק אותה מזיכרונו.
איך ישפיעו סיפורי המשפחות האומללות מדורי דורות על נפשה של הילדה הרכה והמתבגרת [שבחלקו האחרון של הרומן הופכת לדוברת בגוף ראשון]? על שאלה זו עונים פרקי הרומן האחרונים. "הרחק בלונדון הקודרת שאליה נמלטתי כדי להתרחק מההמולה המשפחתית…", הרחק בלונדון, ולאחר מכן במאורת סמים בהודו לצידו של בחור הִיפִּי, היא מנסה להתנתק מהקללה הרובצת על בנות המשפחה. היא בורחת לעולמות רחוקים, מתאמצת לשכוח את סבתה, את אימה, את אביה, את שורשיה. האם הבריחה אפשרית? האם תצליח?
הרומן מסתיים בשיבתה של הבת האובדת אל המשפחה ובמימושם של חיי אהבה שבה לא זכו לה נשות המשפחה בדורות קודמים. יש בסיומו של הרומן תקווה לשינוי "נשבעתי" מצהירה הילדה- האשה- המספרת, "נשבעתי שאקטע את שושלת הנשים הלא- מאושרות של משפחת ארמוזה".
