(Datilin) – כבוגר מכללת קולומביה (מחזור 1991) ופעיל שלום שחי בישראל, אני צופה בסרטונים ובדיווחים מהקמפוס של עלמה שלי ותוהה מה הייתי עושה אילו הייתי סטודנט שם עכשיו.
אני אקטיביסט והייתי כל חיי. אני מאמין מאוד ביכולתן של תנועות עממיות ומחאה שלווה לשנות את העולם.
כשעברתי לישראל לראשונה, האקטיביזם שלי התמקד בפמיניזם ובפלורליזם דתי. היום, לעומת זאת, אני מאוד מאמין שהנושא הדחוף ביותר בישראל-פלסטין כיום הוא פתרון הסכסוך.
הרבה לפני שנבחרה ממשלת ישראל הימנית הקיצונית הנוכחית, אני מפגין נגד הכיבוש (לימים גם חוק הלאום המכריז על ישראל רשמית כמדינה יהודית) ופועל למען שותפות יהודית-פלסטינית בגבולות ישראל. רומן הביכורים שלי, "עמק התקווה", עוסק בחברות בין ישראלית פלסטינית לישראלית יהודייה בגליל.
אני חבר מאוד פעיל ב-Standing Together, תנועה של פלסטינים-ישראלים ויהודים-ישראלים הפועלים בשותפות מלאה לקראת סיום הכיבוש, הגדרה עצמית פלסטינית וחברה שוויונית, צודקת ושלווה יותר בתוך ישראל. אני מעורב במגוון קבוצות וארגונים המחויבים לחזון של שלום, צדק ושוויון לכל האנשים על הארץ מ"הנהר ועד הים".
אני נשאר פעיל בקבוצות האלה גם אחרי המתקפה האכזרית של חמאס ב-7 באוקטובר. אני אפילו יוצא ברחובות עכשיו וקורא להפסקת אש הדדית ולהחזרת כל בני הערובה (שרבים מהם נראה למרבה הצער כבר לא בחיים). וכן להתפטרות פקידי ממשלה והקדמת הבחירות.
ולכן, אם הייתי לומד היום בקולומביה, הייתי שואל את עצמי: האם להצטרף למחאות שלך? אחרי הכל, גם אני פרו-פלסטיני.
אבל אני גם בעד יהודי.
וכשאתה מזמר, "יש רק פתרון אחד, מהפכת האינתיפאדה!" ו"מהים ועד הנהר, פלסטין תחיה לנצח!" אתה לא קורא, כמו שאני וחבריי הפלסטינים-ישראלים, לשלום, צדק ושוויון לכל בני האדם בגבולות אלה. אתה קורא להרס אלים של המדינה בה אנו חיים, ולרצח אזרחיה – כולל הפלסטינים. כפי שראינו ב-7 באוקטובר, לחמאס אין יותר אהדה לישראלים שאינם יהודים – אפילו לא מוסלמים – מאשר לישראלים יהודים.
כשאתה אומר "אני חמאס!" אתה לא מזדהה עם אזרחים חפים מפשע, כולל ילדים, נשים וקשישים שנטבחו ונחטפו או הנשים שנאנסו בשבי (לפי עדי ראייה של בני ערובה ששוחררו). אפילו חבריי הפעילים הפלסטינים הישראלים גינו בחריפות את המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר ואמרו שחמאס נורא עבור העם הפלסטיני.
וכשאתה קורא: "תגיד את זה בקול ותגיד ברור, אנחנו לא רוצים פה ציונים!" אתה מליץ אלימות נגד סטודנטים אחרים בקולומביה ומשתיק אותם. אולי אתה לא מסכים איתם, אבל האם זה אומר שאין להם זכות להתגורר בקמפוס המשותף שלך – או אפילו לחיות? האם לדעתך יש לי, פעיל במאבק לשלום ושוויון לכולם בישראל-פלסטין, זכות לחיות?
אל תעשה טעויות; אין לי בעיה עם הכאפייה שאתה לובש או עם דגלי פלסטין שאתה מניף. אבל למה הגדרה עצמית לאומנית טובה לפלסטינים ולא ליהודים? מדוע חיים בתפוצות טובים ליהודים ולא לפלסטינים? ולמה לפלסטינים יש זכות לחיות בביטחון, אבל ליהודים אין? בניגוד אליך, אני אפילו לא מחשיב את עצמי לאומן. אבל אני כן מאמין בזכותם של אנשים לחיות בביטחון, ואני לא מאמין בסטנדרטים כפולים.
אני אמנם פעיל הדוגל בזכויות פלסטינים, אבל אני גם דוגל בזכויות יהודיות. בזמן שאני צועד להפסקת אש, אני גם צועד עם משפחות החטופים ומתנדב לתרגם לאנגלית עדות מהטבח ב-7 באוקטובר – וזה מזעזע לחלוטין, גם אם יש מי שמכחיש שזה קרה.
למרות שאני מוחה על רבות ממדיניות הממשלה שלי עכשיו ובעבר, אני לא חושב שליהודים יש חובה מוסרית להתאבד במקום להיכנס לאזורים אפורים טרגיים לפעמים שהם חלק מההגנה על מדינה. להפנות את הלחי השנייה לא מצופה מאף אחד בשום מקום. למה לצפות לזה רק מיהודים?
בזמן שאתם בארצות הברית דורשים מאיתנו להיות כבשים מקריבים, אתם גרים ונהנים ממדינה שנרכשה באופן חד משמעי באמצעות קולוניאליזם וגדלה באמצעות עבדות. זה לא המקרה של יהודים בישראל (אם כי ייתכן שלבריטים היו שאיפות קולוניאליסטיות בהיותם כאן), גם אם פסאודו-היסטוריונים מונחי סדר יום מנסים לשכנע סטודנטים בורים שכן.
ישראל רחוקה מלהיות מושלמת. אני זועם על הכיוון היהודי-עליונות, המשיחי, התיאוקרטי, האנטי-דמוקרטי שאליו מועדות המדינה כיום. אבל התשובה היא לנסות לשנות את הכיוון הזה, לא לקרוא להשמדת המדינה.
אני מבין ומתייחס להפגנת הסולידריות שלך עם הפלסטינים בעזה. המצב שם קורע לב והרס. אבל כך גם המצב כאן בישראל. קנה המידה פשוט שונה, ממגוון סיבות שהן באשמת ההנהגה הפלסטינית באותה מידה כמו הישראלית.
ההנהגה הפוליטית שלנו משני הצדדים משתמשת בכולנו ככדורים בסכסוך העקוב מדם זה. זה חייב להסתיים. הם חייבים להסכים על פתרון מדיני, ועלינו, הבסיסים משני העמים, לדרוש זאת.
אם אתם מחו"ל רוצים לדרוש משהו, דרשו פתרון הסכסוך והשלום באזור, לא השמדת צד אחד. כפי שנאמר לא פעם – הייתה הפסקת אש ב-6 באוקטובר. מה שלא היה היה כיוון מדיני מההנהגה הישראלית או הפלסטינית להשגת שלום ארוך טווח.
המצב כאן הרבה יותר מורכב ממה שאתה רוצה להבין. מתרחש סכסוך עקוב מדם, כשאנשים סובלים ומתים משני הצדדים בדרכים אכזריות, לא רק בחודשים האחרונים אלא במאה האחרונה. מי שלומד את ההיסטוריה וההווה יידע ששני הצדדים אשמים ואחראים לסכסוך ולפתרון שלו.
סטודנטים פעילים, גם אני מטיל ספק בפרויקט הציוני. גדלתי על הנרטיב הציוני. אבל כשגיליתי שסיפרו לי רק חלק מהסיפור, התשובה שלי הייתה לא להאמין לנרטיב הפלסטיני על זה הציוני – כי גם הוא רק חלק מהסיפור. התשובה היא להכיר בשני הסיפורים והן בסבל של אנשים ולנסות למצוא דרך להחזיק את כל זה ואת האנושיות של כולם.
האידיאל שלי הוא שכולנו נחיה בשלום ובכבוד על הארץ הזו מהנהר ועד הים. זה אומר שתי מדינות, אולי בהמשך הקו גבולות פתוחים יותר ושיתוף פעולה – אם נעשה את העבודה לפיוס ולרפא. על זה עוסקת הציונות שלי. לא עליונות יהודית או תיאוקרטיה או אפילו קיום מדינה יהודית; מדובר על מקום בטוח ליהודים לחיות בו. אבל לא על חשבון עם אחר. ולכן, החזון שלי למקום הזה צריך להיות בטוח לכולם.
ולכן, אם הייתי היום בקולומביה, לא הייתי מצטרף למחאות שלך. כי עכשיו אני יודע שאני לא צריך לבחור צד. אני אפילו לא צריך להיכנס לרעיון של "צדדים". זהו קרב בין אלה שתומכים באלימות ובגישה של הכל או כלום לסכסוך הזה, לבין אלה שרוצים למצוא דרך לנצח כולנו על ידי שיתוף באדמה הזו. מצער אותי מאוד שאתה בוחר – אולי מתוך שנאת יהודים סמויה – בדרך של אלימות ושנאה במקום שיתוף פעולה והבנה הדדית.
יש אנשים שחיים כאן במקום המאוד אמיתי הזה. אנחנו לא רעיון תיאורטי. וחלקנו פלסטינים ויהודים שפועלים יחד ללא לאות כדי להפוך את חזון השלום והשוויון שלנו למציאות. אם אתה רוצה לקדם שלום על הארץ הזאת, בבקשה תמכו בעבודתנו. מה שאתה עושה עכשיו מערער את זה.
הוא מייסד רבני של שמעיה: מקווה לנפש, לגוף ולנשמה, בקיבוץ חנתון. היא חברה רוחנית מוסמכת עם התמחות בעבודת חלומות, בעבודה עם זוגות ויחידים. היא מחברת "לחלום נגד הזרם: מסע נשמתו של רב", הרומן "עמק התקווה" ו"להתחתן (ולהישאר) יהודית: הכנה לחיים יחד עם חוכמה עתיקה ומודרנית".
הדעות והדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את דעותיה של Datilin או חברת האם שלה, 70 Faces Media.
