השבוע ירדו גשמי ברכה בכמויות חריגות אשר גרמו לנחלים לעלות על גדותיהם ולהציף בתים וכבישים. הדבר פגע באנשים רבים אשר נאלצו להמתין שעות רבות בפקקים ולהפסיד זמן עבודה יקר. כמו כן אנשים אשר בתיהם נפגעו נאלצו לטפל בביתם ובמשפחתם ונמנעו מלהגיע לעבודתם. בחלק מהמקומות נסגרו מוסדות לימוד, מפעלים וחנויות עקב שלגים והצפות. מכון כתר נדרש לשאלה מי אמור לשאת בנזקי אובדן ימי העבודה הללו?
במצב שיגרה על העובד מוטלת האחריות להגיע בזמן למקום עבודתו, גם אם לשם כך חייב לצאת הוא מהבית בשעה מוקדמת ביותר[1]. כמו כן על פי שורת הדין הזמן הדרוש לעובד להגיע למקום עבודתו אמור להיות מחושב כזמן עבודה בפועל[2], אולם הואיל ומנהג העולם שונה, קובעת ההלכה כי יש לנהוג כפי המנהג ולא לחשב את זמן השהות בדרכים כזמן עבודה בפועל אלא רק מהרגע בו התייצב העובד במקום עבודתו הקבוע [3]. כמו כן כאשר העובד מאחר למקום עבודתו ברור שאינו אמור לקבל שכר על זמן שלא עבד, אך בנוסף לכך עשוי להתחייב בנזקים שגרם איחורו לבעל הבית[4].
בנסיבות מיוחדות כאשר נוצר מצב המונע מהעובד לעמוד במחויבותו להגיע לעבודה בזמן או בכלל, אין העובד חייב לשאת בתוצאות הפסקת ההתקשרות על ידו, גם אם העדרותו גרמה לנזק כספי למקום עבודתו[5]. עם זאת אין העובד זכאי לקבל שכר על שעות בהן לא עבד, גם אם הדבר נעשה שלא באשמתו[6].
סגירת מקומות עבודה בנסיבות מיוחדות – כאשר מדובר בסגירת מקום עבודה עקב הצפות או שלגים שעצרו את הפעילות באזור שלם נחלקו הפוסקים האם מקום העבודה חייב לשלם לעובדים את שכרם גם עבור הימים בהם המקום היה סגור[7] ולמעשה יש להגיע להבנות בין העובדים והמעבידים במקומות אלו.
הלכה למעשה
עובד שנבצר ממנו להגיע לעבודתו או שאחר למקום עבודתו עקב הגשמים וההצפות אינו חייב לשאת בתוצאות הכספיות של העדרותו המוצדקת, אך אין הוא זכאי לשכר על זמן זה.
במידה ומדובר במקום עבודה שנסגר עקב הצפות או שלגים נחלקו הפוסקים האם העובד זכאי לקבל תשלום תמורת התקופה שנבצר ממנו מלהגיע לעבודתו.
[1] כך פוסק הרמ"א (חושן משפט סימן שלא סעיף א) "אמר להן: אני שוכר אתכם כדין תורה, חייבין לצאת מביתם בזריחת השמש ולעשות מלאכה עד צאת הכוכבים".
[2] כך אומרת הגמרא בבבא מציעא פג ע"ב "אמר ריש לקיש: פועל, בכניסתו – משלו, ביציאתו – משל בעל הבית, שנאמר (תהלים קד כב) תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב". מדבריו עולה זמן ההליכה לעבודה אמור להיות מחושב כזמן עבודה בפועל וכך פוסק בשו"ת חקרי לב (חושן משפט ח"ב סי' עב).
[3] החוק (חוק שעות העבודה והמנוחה תשי"א) קובע כי לזמן עבודה יחשב רק "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה". החוק אינו מתייחס במפורש לזמן ההגעה לעבודה אולם בתי המשפט במדינת ישראל רגילים לפרש כי משך הזמן בו לוקח לעובד להגיע למקום עבודתו אינו נחשב לזמן עבודה בפועל (ראה תב"ע מא/99-2 סלאח יוסף אלג'מאל נ' אל וו בע"מ). פסיקה זו עומדת בסתירה לדין תורה כפי שנפסק להלכה בשו"ע, אך הואיל ונראה כי הפסיקה משקפת מציאות קיימת ואת המנהג הרווח במדינת ישראל יש לנהוג על פיה שכן גם ריש לקיש אמר את דבריו רק במקום שאין מנהג קיים אך במקום שקיים מנהג אחר אומרת הגמרא (שם) "וליחזי היכי נהיגי!" כלומר מנהג העולם הוא הקובע בתחום זה של היקף יום העבודה.
[4] כך שנינו במסכת בבא מציעא עה ע"ב "שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן – מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען". ואומרת הגמרא (בבא מציעא עו ע"ב) "עד כמה שוכר עליהן (עובד חלופי על חשבונם)- עד ארבעים וחמשים זוז". ופוסק הרמ"א (חושן משפט סימן שלג סעיף ו) כי במקום בו לא ניתן למצוא עובד חלופי בכל מחיר שהוא, ונגרם נזק למעסיק כתוצאה מאי הגעת העובד לעבודתו "צריך לשלם לו כל הזיקו".
[5] כך שנינו במסכת בבא מציעא עז ע"א: "השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה… נותן לו שכרו" ואומרת הגמ' (שם ע"ב) שהדברים אמורים אפילו כאשר מדובר ב"בדבר האבד" כלומר גם כאשר ביטול ההתקשרות עשוי לגרום להפסדים כספיים למעביד אם הביטול נעשה באונס הפועל פטור. כך פסק גם השו"ע סימן שלג סעיף ה.
[6] כך מפרש רש"י את הנאמר במשנה שהובא לעיל "נותן לו שכרו – הואיל ואנוס הוא, אין לקנסו ולעשות ידו על התחתונה, ונותן לו חצי דמי שכרו" וכך מפורש גם בתוספתא (בבא מציעא פ"ז ה"ח) שאין הוא זכאי לקבל שכר אלא על התקופה בה עבד בפועל "השוכר את הפועל ונזדמן לו אנגריא (=צו גיוס לעבודת המלך) לא יאמר לו הרי זה לפניך אלא נותן לו שכרו במה שעשה". שמענו אם כן כי אם נבצר מהעובד להגיע לעבודתו בשל אונס גמור, כגון מחלה, פטור הוא אמנם מהצורך להעמיד עובד אחר במקומו אך אינו זכאי לשכר על תקופה בה לא עבד בפועל.
[7] אומרת הגמרא בבבא מציעא עו ע"ב: "האי מאן דאגר אגירי לרפקא, ואתא מטרא ומלייה מיא. אי סיירא לארעיה מאורתא – פסידא דפועלים" (תרגום: מי ששכר פועלים לחפור בשדה ובא גשם ומילא השדה במים אם בדק את השדה מבעוד יום (והיתה ראויה לחרישה ובלילה בא הגשם) – ההפסד של הפועלים) כלומר, הואיל והפסקת ההתקשרות לא נעשתה באשמתו של המעביד פטור הוא מלשלם את שכר עובדיו (וכך פסק להלכה השו"ע חו"מ שלד א). אמנם נחלקו הפוסקים האם דין זה נכון גם כאשר לא מדובר באונס פרטי אלא באונס שפגע בכלל הציבור, כגון הצפות נרחבות או שלגים בארץ שאינה ערוכה לכך המכונה בשם "מכת מדינה". לדעת הרמ"א (חו"מ שכא א על פי המהר"ם מרוטנבורג הובא במרדכי מסכת בבא מציעא פרק השוכר את האומנין רמז שמג) במקרה המוגדר כ"מכת מדינה" על בעל הבית לשלם את שכר העובדים שנמנע מהם לעבוד. ואכן בספר הזכרון לחת"ס מביא מקרה בו בשעת מלחמה כאשר נאלצו לסגור את בית הספר שילמה הקהילה את שכר המורים. כדעת הרמ"א פסק הש"ך (שם) ובעל ערוך השלחן (שלד י) וכן כתב הרב ישראלי (תחומין יב עמ' 221) והרב יעקב אריאל (באהלה של תורה א' חו"מ סי' קח). (לגבי עובדים שנמנע מהם להגיע למקום עבודתם גם הפוסקים הנ"ל פוטרים את בעל הבית מתשלום). אולם הנתיבות (שלד א) וכן הגר"א (שכא ס"ק ז) הקשו רבות על פסיקת הרמ"א הזו שכן המושג "מכת מדינה" הינו מושג השייך לדיני שכירות בתים ולא לדיני שכירות פועלים ולכן פסק הנתיבות שאין מקום לשלם לעובד שכר על תקופה שלא עבד בפועל, וכך הורה לנו הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א בנוגע לשכר עובדים בשעת מלחמה שאין העובדים זכאים לשכר (וראה במאמרו של הרב צבי יהודה בן יעקב תחומין יב עמ' 216 שמסכם השיטות השונות בענין מכת מדינה). למעשה נראה שמצד הדין לא ניתן להוציא את השכר מיד מקום העבודה המוחזק בממון שכן יכול הוא להסתמך על השיטות הפוטרות אותו מלשלם אולי ראוי להגיע על כך להסכמה ולפשרה בין העובד לבין המעביד.
