קרית שמונה, ישראל (Datilin) – כך תתכנן טיול דיווח לאזור המלחמה הצפוני של ישראל.
אתה בודק באפליקציה של פיקוד העורף של ישראל כדי לעיין במיקומי התקיפות האחרונות של חיזבאללה. אתה מחפש מקום שראה קצת אקשן, אבל לא יותר מדי – כי אין לך קסדה או ז'קט דק והבטחת כמה הבטחות מעורפלות לאשתך.
אתה מוצא את עצמך מתלבט איזו חולצה ללבוש: האם ללכת על ירוק זית, שמציע הסוואה מקסימלית מתוך ארון הבגדים המצומצם שלך, או שהירוק מגדיל את הסיכוי שצלף חיזבאללה יטעה בך כחייל ויזהה אותך כמטרה? בכל מקרה, את לובשת ג'ינס כחול, אז את לא בדיוק משתלבת. את מחליטה לפצל את ההבדל וללכת עם טי-שירט חומה.
אני גר כשעתיים מדרום לאזור הסכסוך, אז כשאני הולך לכיוון הגבול עם לבנון, יש לי עוד קצת נסיעה לפניי, ואני לא בטוח לאן ללכת. לאורך הגבול, ישראל מתמודד עם אש יומיומית של חיזבאללה, הקבוצה הלבנונית הנתמכת על ידי איראן שהוגדרה על ידי מדינות רבות כארגון טרור. יותר מ-60,000 בני אדם נעקרו מבתיהם בצפון ישראל מאז אוקטובר.
הנוכחות הצבאית הגלויה מתגברת ככל שאני מתרחק צפונה. משוריינים, ג'יפים צבאיים ומשאיות דלק צבאיות גודשים את הכביש, ונראה שהנוסעים היחידים בתחנות המנוחה הם חיילים. בתחנת דלק אחת, קומץ מתנדבים עובדים במנגל, ומציעים לחיילים ארוחות צהריים, חטיפים ושתייה חינם.
קרוב יותר לקריית שמונה, העיר הישראלית הגדולה ביותר שפונתה, התנועה מדלדלת אך עדיין יש כמה מכוניות על הכביש. אני לא ממש בטוח איפה הסכנה מתחילה. אני נמצא באזור הפנדל של ישראל הידוע כ"אצבע הגליל", מחשוף של שטח מוקף בלבנון ממערב ומצפון והגולן (לשעבר של סוריה, היום של ישראל) במזרח. אני מביט בשמים אעלה על רכס ההר משמאלי, מחפש קליעים. הרכס עצמו נמצא בתוך ישראל, אבל לבנון ממש מעבר.
באזור הסכסוך, בטוח יותר לנסוע מהר מאשר לאט, כי קשה יותר למחבלים למקד כלי רכב שנוסע במהירות עם נשק כתף. זה אחד מההבדלים הרבים מהחיים הרגילים בעולם ההפוך הזה, ובגלל זה כל האותות בקריית שמונה פועלים ברציפות באורות צהובים מהבהבים. לעצור ברמזור אדום זה פשוט מסוכן מדי.
כשאני מתקרב לכניסה הדרומית לקריית שמונה, במרחק של קילומטר וחצי בלבד מלבנון והרבה לתוך אזור הפינוי, הגבעות השקטות והמוריקות סותרות את המלחמה שגבתה את חייהם של כשני תריסר בני אדם בצפון הארץ מאז פרוץ פעולות האיבה באוקטובר האחרון. יותר מ-350 בני אדם נהרגו בצד הלבנוני, רובם אנשי חיזבאללה, לפי הארגון.
האזור עדיין נושא את סימני ההיכר של אחד מיעדי הנופש הפופולריים בישראל. שלטים בצד הדרך מפרסמים קיאקים בנהר, סיורי לפידים במבצר נמרוד ליד הגבול הסורי, עלייה ברכבל במעלה צוק מנרה. אין שום כוכבית שמציינת שכולם סגורים, או מסבירה שעשרות בתים בקיבוץ מנרה, קהילה ישראלית של 280 תושבים ממש לאורך גבול לבנון, נהרסו מאש חיזבאללה.
הכתב בנווה אטיב, מהעיירות הגבוהות בישראל, המשקיף על רמת הגולן. (אוריאל היילמן)
לא התכוונתי לנסוע עד לקריית שמונה. אבל אני לא נתקל במחסום צבאי לפני שאני מגיע לעיר, ובמכונית לידי אני מבחין באישה מבוגרת מאחורי ההגה, נראית לא מבוהלת. ובכן, לעזאזל. אם היא יכולה לעשות את זה, גם אני יכול.
אני מצליח לעשות כמה ראיונות בביקורי הקצר בקריית שמונה, אבל מפריעות לי שתי סירנות שמתריעות על ירי רקטות נכנס. המקומיים ממהרים אותי למקלט במטבח של מסעדת השווארמה היחידה שעדיין פתוחה בעיר.
לפני שאני עוזב את העיר אני שולף את המפה בטלפון שלי כדי למצוא את המסלול הטוב ביותר החוצה. זה מראה את המיקום שלי כשדה התעופה של ביירות. אני מנסה שוב. הפעם אני בקהיר. מאוחר יותר נודע לי שהרשויות הישראליות מערפלות בקביעות את אותות GPS באזור העימות כדי לא לספק לאויבים חמושים רקטות מידע על מקום הימצאו של אזרחים ישראלים. הגעתי ביום שבו אותות ה-GPS בכל המדינה היו מקושקשים בעקבות התקפה על שגרירות איראן בדמשק, שבגינה ציפתה ישראל לפעולות תגמול מצד איראן או שלוחיה בלבנון.
כשאני דוהר מזרחה מעבר לאצבע הגליל על כביש רצוף עצי אקליפטוס, אני מבין שהעצים ממלאים תפקיד שלא חשבתי עליו קודם: הם לא רק מספקים צל מבורך אלא גם חוסמים קו ראייה ישיר לחיזבאללה. מאוחר יותר למדתי שזה היה בתכנון.
זה לוקח רק כמה דקות לחצות את הגליל כאן, ובקרוב אני שוב פונה צפונה. אבל כעבור כמה קילומטרים אני נתקל במחסום הצבאי הראשון שלי: נקודות צפונה מסוכנות לאזרחים.
אני פונה לכפר סאלד, היישוב הצפוני ביותר בגליל ללא צווי פינוי חובה. החיילים בשער הקיבוץ מנפנפים אותי, ואני חונה מול בית הארחה שבו התארחנו שני ילדיי הגדולים ואני שנתיים קודם לכן בטיול סקי בחרמון, כ-45 דקות משם. כל החדרים מוגפים בתריסים וחדר האוכל ריק. הפרחים המציפים את שבילי הקיבוץ מסנוורים בפריחה אביבית של צהוב וסגול. אני שומע זמזום קלוש של טרקטור.
מהקיבוץ אני ממשיך מזרחה, מטפס לרמת רמת הגולן – שטח שישראל נכבשה במלחמת ששת הימים של 1967 וסופחה מאוחר יותר. זהו אחד המקומות היפים בישראל, והוא נראה במיטבו: הגבעות עדיין ירוקות ברובן לאחר עונת הגשמים החורפית, למרות שכבר מעל 85 מעלות. בעוד כמה שבועות הם יתייבשו ומיובשים, יצהיבו עד לגשמי החורף הבא.
למרות שהיא עדיין נתבעת על ידי סוריה, הגולן לא ראה לחימה אמיתית מאז מלחמת יום הכיפורים ב-1973, כשהאזור היה אתר קרבות טנקים עזים בין הכוחות הסוריים והישראלים. אבל הסכסוך האזורי ההולך וגובר שהחל ב-7 באוקטובר חידש את החששות בגולן שהיו רדומים כבר שנים. אני מבחין במרחצאות שהוקמו לאחרונה עם בונקרים בצד של כמה כבישים – עמדות שהצבא יחזיק אם תהיה פלישה לשטח. לאחר מתקפת הפתע של חמאס ובעקבות כך פתיחת החזית הצפונית על ידי חיזבאללה, לא ניתן עוד להתעלם מהתרחיש המופרך הזה. במהלך ששת החודשים האחרונים של המלחמה, התקפות רקטות של חיזבאללה הגיעו לאזורים רבים בגולן, היו כמה חדירות של מל"טים לגולן מצד חמושים בסוריה, ובאמצע אפריל איראן פקדה אתרים בגולן עם מטח הבליסטים שלה. טילים, טילי שיוט ומזל"טים.
טנק מחליד על גבעה ברמת הגולן המשקיפה על סוריה הוא שריד למלחמה קודמת. באזור נרשמו קרבות רציניים לאחרונה במהלך מלחמת יום הכיפורים ב-1973. (אוריאל היילמן)
כשהשמש שוקעת, אני מחפש מקום לעשות סרטון סטנד-אפ קצר לפרסום ברשתות החברתיות. אני מוצא טנק ישן ומחליד שנשאר מאחת המלחמות ומגדיר את הזריקה שלי. אבל נחילי יריסים בשעות אחר הצהריים המאוחרות מסכלים את התוכניות שלי, וכל מה שנשאר לי הוא סלפי וידאו עמוס חומרי גלם שבו אני מועד דרך הדשא הגבוה ומחטף לשווא את הנגדים הזעירים שלי.
הגיע הזמן למצוא מקום לישון. אני מכיר את הגולן מספיק טוב כדי שיהיו כאן מלונות אהובים, אבל בקהילה אחר קהילה אני מוצא את כולם סגורים. הטלפון שלי מראה Airbnb זמינים בקרבת מקום, אבל אין אינדיקציה אם הם מצוידים במקלטים.
יושב בצד הדרך מחוץ לאחד מקיבוצי הגולן, אני עובד בטלפון כדי להזמין חדר במלון ליד הכנרת – רחוק מהמקום שבו אני רוצה להיות למחרת אבל בבטחה מעבר לאזור העימות. עכשיו כמעט חושך, אבל יש מספיק אור כדי להבחין בתריסר טנקים או יותר שחונים בין העצים מעבר לכביש.
כשאני סוף סוף מגיע למלון שלי אני מופתע לגלות שהחניון מלא – עד שאני מגיע ללובי ומגלה שכמעט כל האורחים הם מפוני אחד מיישובי הגבול בצפון. כשאני מתקרב לדלפק הקבלה, הפקידה מסתכלת עליי ואומרת, "אני יודע מי אתה! אתה זה שהזמנת אותנו ב-Expedia. עכשיו אני צריך לראות אם יש לנו חדר נקי".
הוא משאיר אותי לחכות בלובי הרבה מאוד זמן. בינתיים אני עולה לחדר האוכל, שם נותרו רק 20 דקות לסגירת ארוחת הערב במזנון. בסופו של דבר אני מבלה ערב ארוך בשיחה עם קבוצת קשישים מקיבוץ מפונה שמתגוררים במלון כבר יותר מחמישה חודשים. נראה שהם במצב רוח טוב. כשהם רואים אותי למחרת בבוקר בארוחת הבוקר הם מברכים אותי בחום בשמי.
כבר כמעט צהריים אני מוצא את דרכי ליציאה מהמלון, כדי לחזור לרמת הגולן ליום דיווחים בכפרים הדרוזים והישראלים הסמוכים לחיבור הגבול הישראלי, סוריה ולבנון. בדרך, אני נתקל בעוד כמה נשים מבוגרות בדרכן משיעור התעמלות ואחר כך בכמה גננות בבית הספר המאולתר שלהן. הם השתלטו על הכרכרה של עובד בית מלון ערבי שמתכונן לפתיחת העונה של בריכת השחייה החיצונית, והמורה שלהם מנסה לשדל אותם. איש הבריכה צוחק.
בזמן ביקורי חג הפסח התקרב במהירות והמלון ציפה להיות סולד אאוט, אבל חלק גדול מהאורחים היה אמור להיות המפונים שמתגוררים שם כבר חודשים.
כשאני שואלת את אחת מהן אם היא חושבת שהיא עדיין תהיה במלון בחגי הסתיו, חיוך עצוב מתפשט על פניה. היא מושכת בכתפיה.
"אנחנו לא יודעים כלום," היא אומרת. "אני מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכול בתוך המצב הזה."
