(Datilin) – לפני כמעט 70 שנה עד היום, פסנתרן יהודי אלג'יראי צעיר בפיתוח בשם מוריס אל מדיוני הוציא מכתב לכוכב העל היהודי המרוקאי סמי אלמגריבי בקזבלנקה.
"לא שכחתי אותך", כתב ב-31 במרץ 1954. "אם לא כתבתי לך קודם לכן זה בגלל שהייתי כל כך עסוק". למרות זאת, אל מדיוני הבהיר את כוונתו להביא את מקבילו לאלג'יר ולאוראן להופיע בהופעה.
באפריל 1955, אל מדיוני ליווה את אלמגריבי, שתואר על ידי עיתון אחד כ"אטרקציה הערבית הגדולה בכל הזמנים", באלג'יריה לסדרה של קונצרטים של הרמדאן שעשו רושם מדהים על הקהל היהודי והמוסלמי. באמצע המאה ה-20, מוסיקאים יהודים צפון אפריקאים המשיכו לתת את הטון ברחבי מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, כולל בעיצומן של מלחמות השחרור.
עד מותו של אל מדיוני ב-25 במרץ בישראל בגיל 95, חלוץ הסגנון ה"פסנתרני-מזרחי" ומחדש מוזיקלי מושלם נשאר עסוק כמעט כמו עשורים קודם לכן, אם כי בזמן ובמקום שונים מאוד מהזמן שבו הוא עסק. הראשון הטביע את חותמו.
נולד ברובע היהודי של אוראן בשנת 1928, אל מדיוני היה יורש לאילן יוחסין מוזיקלי ערבי ואנדלוסי מעורר קנאה, שושלת שכללה את המוזיקאי המאסטר מהמאה ה-19 איצ'ואה "מקשיש" אל מדיוני (בערך 1826-1899 לערך) ומסעוד. "סעוד" אל מדיוני (1886-1943). אחיו של אביו, הידוע לרוב בשם סעוד ל'אורנאיס, היה אמני הביצוע וההקלטות האלג'יריים המשמעותיים ביותר של תחילת המאה ה-20 לאורך השנים שבין המלחמות והשפעה ניכרת על אחיינו הצעיר שכבר לקח את הפסנתר בתור ילד צעיר בשנות ה-30.
למלחמת העולם השנייה הייתה השפעה עמוקה על מוריס ומשפחתו. כמו כל יהודי אלג'יריה, בני הזוג אל מדיוני הוסרו אזרחותם הצרפתית על ידי משטר וישי ומצאו עצמם כפופים לחוקי הגזע האנטי-יהודיים. דודו המפורסם סעוד, שהתבסס במרסיי ממש לפני פרוץ המלחמה, נרצח בסוביבור. עבור המרוקאים והאלג'יראים, מבצע לפיד, הנחיתה האדירה בהובלת ארצות הברית ובריטי בצפון אפריקה בנובמבר 1942, הובילה את סופה של מלחמת העולם השנייה. זה גם הפגיש את מוריס פנים אל פנים עם אנשי צבא אמריקאים צבעוניים שהכניסו את הפסנתרן המתהווה לעולם של ביבופ, בוגי-ווגי וכל המקצבים הלטיניים.
מיזוג צלילים מזרח ומערב בכלי שהעדיף את האחרון, מוריס מיקם את עצמו עד מהרה במרכז חיי הלילה שלאחר המלחמה באוראן מולדתו, לצד ובשותפות עם משתפי פעולה מוזיקליים מוסלמים כמו בלאוי הואארי. ביום הוא פיתח את עסק החייטות שלו; בלילה הוא סייר לצד כוכבים עולים ושחקנים ותיקים ברחבי צפון אפריקה. ב-1958 החל להופיע בשידור הערבי של הטלוויזיה הצרפתית באלג'יריה. שמו החל לזכות באזכור קבוע בכלי עיתונות.
אולם בשנת 1961, כאשר מלחמת אלג'יר נכנסה לשנתה האחרונה וכאשר האלימות ואי הוודאות החלו, מוריס ומשפחתו עזבו את ארצם תחילה לישראל, אחר כך לפריז, ובסופו של דבר למרסיי. בצרפת הצטרפו בני הזוג אל מדיוני לעשרות אלפים ולאחר מכן למאות אלפי יהודים ומוסלמים מצפון אפריקה שהתבססו בצד הצפוני של הים התיכון בעיצומה של הדה-קולוניזציה.
בעודו ממשיך להתפרנס כחייט, האצבעות הזריזות של מוריס הביאו לו סוגים אחרים של קהל במועדונים ובקברטים של צפון אפריקה שהמשיכו להביא יהודים ומוסלמים למרות המתיחות במזרח התיכון. עיטור הנפקות של כמה מהסולנים המרוקאים, האלג'יריים והתוניסאים הגדולים ביותר של התקופה, השותפות המשמעותית והמתמשכת שלו הייתה עם הזמרת היהודית האלג'יראית ליין מונטי (לבית אליאן סרפטי) החל משנות ה-60 וה-70. בין תרומותיו הרבות לרפרטואר המתרחב כל הזמן הידוע בשם "francarabe", היה "Ana Ene Hobbek" ("אני אוהב אותך"), שהוקלט על ידי "אדית פיאף האלג'יראית" באלבום LP בעל שם שיצא בלייבל Dounia שבסיסו בפריז ( שהבעלים שלו היה נגן כלי ההקשה והאימפרסרי היהודי התוניסאי אל קאלאוי טונסי). בדומה למילים המתחלפות בערבית וצרפתית בשיר, ידיו של מדיוני דיברו בשפות משלהן ונסחפו בין העולמות החופפים שבהם התגורר. בין אם ב-"Ana Ene Hobbek" או "Ahla Ouassahla" הקלאסית שלו ("ברוך הבא"), הוא יצר חוויה סוחפת שבה מאזיניו יכלו להרגיש עבר והווה בבת אחת.
אל מדיוני (בפסנתר, מאחור) מופיע עם כוכב העל היהודי המרוקאי סמי אלמגריבי (במיקרופון) בשנות החמישים. (באדיבות ארכיון המשפחה מוריס אל מדיוני)
לקראת סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, סרטים דוקומנטריים כמו "Alger-Oran-Paris: les années music-hall" (בימוי מישל מירה פונס, 2005) ו-"El Gusto" (בבימוי Safinez Bousbia, 2012) החזיר את אל מדיוני לתודעה הציבורית למרות שמעולם לא הפסיק להופיע. הוא גם לא הפסיק להקליט. הוא הופיע, למשל, בסרט "יא-ראי" של חאלד בשנת 2004. מלך ראאי וחבריו של אוראן ניזון ככל הנראה מהסאונד הייחודי של אל מדיוני למרות היעדרותו הארוכה של קודמו היהודי מאלג'יריה.
"מוריס אל מדיוני פוגש את רוברטו רודריגז – Descarga Oriental: The New York Sessions", הוצאתו ב-2006 ב-Piranha עם נגן כלי ההקשה רוברטו רודריגז, הובילה לסיבוב הופעות בינלאומי שהעסיק את המוזיקאי השבעים ולאחר מכן בן השבעים כמו שהיה בשנות ה-50.
בשנת 2006, אל מדיוני ואשתו ג'ולייט (שקדמה לו) התבססו מחדש בנתניה, ישראל. שם הוא הציב לידו על ספסל הפסנתר ועל הבמה דור צעיר בהרבה של אמנים יהודים ממוצא צפון אפריקאי, ביניהם רב-הכישרונות נטע אלקיים. לזוג נולדו שלושה ילדים.
במהלך קריירה שנפרשה על פני יותר מ-70 שנה, הוא הפך צלילים חדשים לאייקוניים. בכל צעד ושעל ובמיוחד ברגעי סערה, הוא יצר. הוא גם אימץ את שיתוף הפעולה. אם הדיסקוגרפיה העצומה שלו עדיין בעיבוד, מכלול ההשפעה שלו בטוח. באמצעות הפסנתר שלו, אל מדיוני גילם היסטוריה, כזו שנמתחה עד המאה ה-19 וממשיכה להדהד עד ימינו.
כריסטופר סילבר הוא עוזר פרופסור להיסטוריה ותרבות יהודית של משפחת סגל, אוניברסיטת מקגיל ומחבר ספר הקלטות היסטוריה: יהודים, מוסלמים ומוזיקה ברחבי צפון אפריקה של המאה העשרים (הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 2022).
