מחקר חדש מגלה ש-semaglutide מתעלה על לירגלוטיד בירידה במשקל בהשמנת יתר, תוך הדגשת גורמי מפתח שתורמים להפחתה משמעותית במשקל בחולים.
לִלמוֹד: הפחתת משקל לשנה עם Semaglutide או Liraglutide בתרגול קליני. קרדיט תמונה: Pixel-Shot / Shutterstock.com
לאחרונה רשת JAMA פתוחה המחקר משווה את יעילות הירידה במשקל של Liraglutide ו-Semaglutide הניתנים להזרקה, בנוסף לזיהוי הגורמים הקשורים לירידה במשקל של 10% או יותר לאחר שנה אחת של טיפול.
טיפול בהשמנת יתר
השמנת יתר מובילה או מחמירה את הסיכון להפרעות בריאותיות שונות, שחלקן כוללות מחלות לב וכלי דם, סרטן, סוכרת מסוג 2 (T2D), דלקת מפרקים ניוונית ודום נשימה חסימתי בשינה. במהלך שני העשורים האחרונים, מינהל המזון והתרופות של ארצות הברית (FDA) אישר שני אגוניסטים לקולטן פפטיד-1 דמויי גלוקגון (GLP-1 RAs) לטיפול בהשמנת יתר, ביניהם לירגלוטיד וסמגלוטיד.
בניסויים קליניים אקראיים, לירגלוטיד וסמגלוטיד הובילו לירידה משמעותית במשקל. עם זאת, מחוץ לניסויים הקליניים, נתוני ירידה במשקל עם לירגלוטיד או semaglutide הוגבלו לתקופת מעקב קצרה של שישה חודשים.
לגבי המחקר
במחקר הנוכחי, תוצאות המשקל בקרב חולים שמנים שקיבלו צורות הזרקה של semaglutide או liraglutide בשנה אחת הוערכו בין 1 בינואר 2015 ל-28 ביולי 2023. התוצאות הושוו לפי חומר GLP-1 RA, מינון, אינדיקציה ו כיסוי מתמשך עם התרופה.
משתנה החשיפה העיקרי היה צורות הזרקה של לירגלוטיד או semaglutide שאושרו ל-T2D או השמנת יתר. באופן השוואתי, מדדי התוצאה העיקריים היו הפחתת משקל קטגורית של 10% או יותר ואחוז שינוי במשקל בשנה אחת.
חולים מבוגרים עם אינדקס מסת גוף (BMI) של לפחות 30 ק"ג/מ"ר2 שהשלימו מדידת משקל מעקב לפחות 12 חודשים לאחר תחילת הטיפול נכללו במחקר. חולים שרשמו תרופות אלו בין ה-1 בינואר ל-30 ביוני 2015, לא נכללו. יתר על כן, חולות עם אבחנה של סרטן, היו בהריון, ואלו שעברו לאחרונה ניתוח בריאטרי לא נכללו.
ממצאי המחקר
בסך הכל 1,718 ו-1,671 מטופלים מילאו מרשם ראשוני ל-Semaglutide ול-Liraglutide להזרקה, בהתאמה. ה-BMI החציוני היה 38.5 ק"ג/מ"ר2 והגיל הממוצע של משתתפי המחקר היה 50 שנים.
כ-55% מהמטופלים היו נשים וכ-82% דיווחו על T2D כהתוויה לטיפול. יתרה מכך, 20.3% ממשתתפי המחקר היו שחורים, 7% היו היספנים, 68.5% היו לבנים ו-3.4% השתייכו לגזעים או למוצא אתני אחרים. רוב המטופלים היו מבוטחים באופן פרטי וכ-28% גרו באזור המוחלש ביותר לפי רבעון של מדד המחסור באזור (ADI).
לאחר שנה, השינוי הממוצע במשקל היה -3.7% בקבוצת המחקר. השינויים הממוצעים עם Semaglutide ו- Liraglutide היו -5.1% ו -2.2%, בהתאמה.
בחולים שקיבלו תרופות T2D, השינוי הממוצע היה -3.2% בהשוואה ל-5.9% מאלה שטופלו בהשמנת יתר. בקרב חולים עם פחות מ-90 ימי כיסוי תרופתי, בין 90 ל-275 ימי כיסוי תרופתי, וכיסוי לאחר שנה, השינויים במשקל היו -1.8%, -2.8% ו-5.5%, בהתאמה. מטופלים שנרשמו למינונים גבוהים הראו שינוי ממוצע במשקל של -6.6% בהשוואה ל-3.5% לאלו שקיבלו מינון תחזוקה נמוך.
הירידה במשקל הגוף הייתה -12.9% עבור semaglutide עבור חולי השמנת יתר עם כיסוי מתמשך עם התרופות שלהם לאחר שנה. עבור אותו כיסוי, הירידה במשקל הגוף הייתה -5.9% עם semaglutide עבור T2D, -3.1% עם liraglutide עבור T2D ו-5.6% עם liraglutide עבור השמנת יתר.
כ-37% מהאנשים שקיבלו מרשם ל-Semaglutide להשמנה השיגו ירידה של 10% או יותר במשקל הגוף, בהשוואה ל-16.6% מאלה שנרשמו ל-Semaglutide עבור T2D, 14.5% מאלה שנרשמו ל-Liraglutide עבור השמנת יתר, ו-9.3% מאלה שקיבלו Liraglutide עבור T2D.
בקרב מטופלים שקיבלו טיפול תרופתי מתמשך לאחר שנה, 61% מהחולים שנרשמו ל-Semaglutide להשמנה השיגו לפחות 10% ירידה במשקל בהשוואה ל-23.1% בקרב אלו שנרשמו ל-Semaglutide ל-T2D, 28.6% ל-Liraglutide להשמנה ו-12.3% ל-Liraglutide ל-T2D.
השגת הפחתת משקל של 10% או יותר בשנה אחת הייתה קשורה למספר גורמים כגון semaglutide או liraglutide, השמנת יתר כהתוויה לטיפול בהשוואה ל-T2D, מין נשי, כיסוי מתמשך למשך שנה ומינון גבוה או נמוך של תרופות.
הסבירות להשגת ירידה של 10% או יותר במשקל בשנה אחת הייתה גבוהה ב-2% עבור כל עלייה ביחידה ב-BMI הבסיסי. כאשר מחליפים תרופות לא נכללו, תוצאות המודל הרב-משתני נותרו חזקות.
מסקנות
ירידה במשקל שנה לאחר תחילת הטיפול הייתה קשורה לחומר הפעיל של התרופה, למין החולה, למינון, לכיסוי התרופות ולהתוויה לטיפול. חשוב לציין, דרוש מחקר נוסף כדי להבין טוב יותר את הסיבות להפסקת הטיפול והתערבויות כדי לשפר את הכיסוי המתמשך לטווח ארוך.
