השואה: היסטוריה לא גמורה
מאת דן סטון
Mariner Books, 464 עמודים, $32.50
המוצא הגדול ביותר מתולדות השואה עמוסות הנשימה ועמוסות המידע של דן סטון הוא שהנושא הוא אפילו יותר מבולגן ומסובך ממה שחשבנו.
סטון, פרופסור להיסטוריה מודרנית ומנהל המכון לחקר השואה באוניברסיטת לונדון, מודה שספרות השואה כל כך עצומה ומגוונת, שאף אדם לא יכול לשלוט בה כולה. עם זאת, הוא גם מציע שהיבטים משמעותיים של הרס יהדות אירופה הוזנחו או הובנו לא נכון, בעיות שהוא שואף לטפל בהן השואה: היסטוריה לא גמורה.
סטון רואה ברצח ההמוני של יהודים "פשע כלל-יבשת" שההשלכות הטראומטיות שלו עדיין מעצבות את הפוליטיקה העכשווית. הוא טוען שזו תפיסה שגויה לחשוב על רצח העם כעל פרויקט גרמני בלעדי, גם אם התפקיד הגרמני היה הכרחי. הקשר שהוא מבחין בין האידיאולוגיה הנאצית לבין תנועות הימין הרדיקלי של ימינו הוא אחת הסיבות שהוא מחשיב את ההיסטוריה של השואה כ"בלתי גמורה".
הניסיון של סטון לסנתז כל כך הרבה חומר, תוך השלמת פערים כביכול בתקליט, מהווה פרויקט שאפתני מרתיע. במרדף שלה, סטון ממעיטה באיזו מידה שיבולת שואה ישנה, כמו תפיסתה כרצח מתועש בעיקר, כבר התערערו או פורקו על ידי חוקרים אחרים.
במיוחד מאז פתיחת הארכיונים של מזרח אירופה לאחר המלחמה הקרה, מה שמכונה "שואה בכדורים" זכתה לתשומת לב רבה. ספרו של טימותי סניידר משנת 2010, ארצות הדם: אירופה בין היטלר לסטלין, הוא רק דוגמה אחת; עבודתו של היסטוריון רצח העם עומר ברטוב, שאותו מצטט סטון, היא אחרת. גם הרעיון של הגטאות היהודיים של מזרח אירופה כ"מלכודות מוות" לא יפתיע את מי שקרא את העדות בגוף ראשון של אלה שחיו ומתו שם.
כמה מהנושאים של סטון מהדהדים את אלה פתרון סופי: גורל היהודים 1933-49, החשבון המופתי של 2016 של היסטוריון בריטי אחר, דיוויד סזארני המנוח. סזרני תיאר את מטרתו כגשר על הפער בין תפיסות פופולריות לבין ידע מלומד על השואה. כמו סטון, הוא הדגיש את תפקידם של משתפי פעולה שאינם גרמנים. הוא גם הדגיש את השכיחות של אלימות על בסיס מגדר ואת החשיבות של מניעים כלכליים בטיפוח רצח עם – ואת מה שהוא ראה כחוסר היעילות והאימפרוביזציה של מכונת ההרג הנאצית.
בניגוד לגישתו ה"פונקציונליסטית" של סזארני, סטון מתגלה כ"כוונה מתון, אם לא מלא גרון", המייחס את ביצוע השואה ל"אידיאולוגיה מתוסכלת על ידי מגירה". לפעמים הוא מתאמץ לעשות הבחנות, וכותב, למשל, ש"התגלגלות השואה עוצבה, אך לא נקבעה, על ידי מלחמה".
מה שנקרא הפתרון הסופי נוצר מ"סדרה של צעדים, לא מהחלטה אחת", כותב סטון. אבל להט אנטישמי, הוא מציע, היה בבסיסו: "למרות שלא הייתה תוכנית לרצוח את יהודי אירופה לפני מלחמת העולם השנייה, מה שהפך לשואה התחיל כפנטזיה של רצח עם הרבה לפני תחילת ההרג".
ככל הנראה תרומתו הגדולה ביותר של סטון היא התעקשותו על השואה כפשע אירופי לחלוטין – ואפילו צפון אפריקאי – שבוצע על ידי מגוון משטרים ואינדיבידואלים ממניעים מגוונים ("גמלה, אופורטוניזם, התאמה, ציות, שנאה"). בהתלהבות רבה.
הנה איך הוא מסכם את הטיעון, במשפט גדוש באופן אופייני: "הנמצאות בכל מקום של שיתוף פעולה ברחבי אירופה, המונעת על ידי צירוף מקרים של רצונות בין השאיפה המונעת האידיאולוגית של הנאצים לפטור את העולם מיהודים לבין הרצון של מדינות לאום רבות. "מנהיגים ליצור אוכלוסיות הומוגניות מבחינה אתנית, אומר שעלינו להפסיק לחשוב על השואה כעל פרויקט גרמני בלבד." למרות זאת, הוא מקפיד להוסיף, היא "הונעה ובעיקר בוצעה על ידי גרמנים (כולל אוסטרים)".
מנקודת מבט זו, הוא כותב, "במקום סיפור על כיבוש גרמני, גירוש ורצח במחנות המוות, השואה נראית יותר כמו סדרה של רצח עם מקומיים שלובים שבוצעו בחסות פרויקט גדול". הוא מציין את ההיפוכים המסובכים של מדיניות המערבת יהודים על ידי משטרים ברומניה, הונגריה, צרפת וישי ובמקומות אחרים. והוא מכנה את התגובה המעיקה של בעלות הברית "הד לפיוס בין מלחמות".
הקטע המסתורי ביותר בספר עוסק בשורשי האידיאולוגיה הנאצית, שהוא מתעקש שראויה לבדיקה נוספת. הוא מציין את הקשרים של הנאציזם ל"לא רק מדע הגזע", בעצמו למשמעת המתחדשת כל הזמן וגם למשמעת חשודה, "אלא למיסטיקה של הגזע".
בעיני סטון, הנאציזם הוא נקודה בספקטרום אידיאולוגי, "הביטוי הקיצוני ביותר של רגשות שהיו די נפוצים, ושעבורם היטלר פעל כמעין מוריד גשם או שמאן". עבור הנאצים, הוא אומר, "היהודים תפקדו כסמלים של מודרניות שהפשיזם נועד להתגבר עליהן: חוסר שורשים, קוסמופוליטיות, אוניברסליות, אובדן קהילה, שינוי מהיר, סטנדרטיזציה, חוסר נשמה". הוא מוסיף את הניסוח הכמו-פואטי הזה: "הנאציזם היה תיאוריית קונספירציה פרנואידית שהאמינה בהיסטוריה כסיפור גאולה."
בהסתמך על חשבונות נבחרים בגוף ראשון, סטון עובר במהירות ממה שהוא מכנה חיסול כלכלי של יהודים בגרמניה, תהליך שהשפיע על חלק גדול מהאוכלוסייה הגרמנית, לגל הגואה של אלימות אנטישמית. הוא מציע כי חוסר הפופולריות של תוכנית המתת החסד של היטלר, שכוונתה לנכים, היא "אחת הסיבות לכך שמעולם לא נמצאה הוראה כתובה מהיטלר לרצח העם של היהודים".
בניגוד לרעיון קונבנציונלי אחד, הוא טוען כי לתחבורה ולדרישות אחרות של רצח העם "לא הייתה השפעה על יכולתם של הגרמנים לנהל מלחמה". הוא מדגיש את השימוש ההולך וגובר בעבודת עבדים יהודית, שעלתה והצילה חיים, כאשר פעולות האיבה התכווצו עד קץ. והוא אינו מסוגל לפתור את תעלומת צעדות המוות, שהרעו יהודים ממחנה ריכוז אחד למשנהו. "אם שיגעון הוא בדרך כלל לא מונח אנליטי שימושי לניסיון להסביר את גרמניה הנאצית", הוא כותב, "ביחס לצעדות המוות נראה שקשה להימנע מכך".
הנצחת השואה היא כמובן נושא עמוק בפני עצמו. בסקירה קצרה של "תופעה קדחתנית, שנויה במחלוקת", סטון מזכיר את התנגדותה של ממשלת פולין לקבל שותפות פולנית, כמו גם "זחוחות גרמנית מסוימת בחשבון הנפש שלה". מעל לכל, הוא דוחה את הרעיון שזיכרון השואה יכול לשמש תרופה נגד רצח עם עתידי.
"השואה היא לא שיעור על הסכנות שבבריונות, ואפילו לא סיפור על סכנות השנאה", הוא כותב. "זו אזהרה שמדינות, כאשר האליטות הופכות נואשות להיאחז בשלטון, יכולות לעשות דברים נוראיים, טראומטיים". הוא מוסיף, אפילו יותר פסימי, "השואה לא מלמדת אותנו דבר, מכיוון ששום דבר בסופו של דבר לא יכול לעצור אנשים לתמוך בכוחות האפלים הללו בעתות משבר".
