Search
מדוע כלי תקשורת אוהבים יהודים מפוחדים?

מדוע כלי תקשורת אוהבים יהודים מפוחדים?

הכותרת הכי מצחיקה של העונה על נושא לא מצחיק נכתבה על ידי עורך ב- ניו יורק פוסט: "אנטי-סמניזם," כותרת העמוד הראשי של 64 נקודות לקרוא. כותרת משנה: "זוג לסביות פונדקאיות משחרר תורם – כי הוא יהודי!"

מצחיק – אבל גם לא ממש נכון, כפי שנראה שהזוג החליט לא לעבוד עם התורם בגלל דעותיו על ישראל, לא רק בגלל שהוא יהודי. למה שיהיה לנו אכפת? כי אמנם האירוע הזה הוא בקושי הסיפור החשוב ביותר על המלחמה, אבל הוא כן חֵלֶק של סיפור חשוב: זה של איך הזעם היהודי מנוצל ומנוצל, למען אידיאולוגי, כספי, או אפילו רִגשִׁי סיבות.

יהודים אמריקאים מכל רקע אידיאולוגי נסערים בכנות, אפילו מבועתים, מהעלייה באנטישמיות. ובכל זאת, הרבה מהסיפורים שמספרים לנו הם, אם לא שקריים, מוגזמים מאוד.

שיהיה ברור לגמרי, העלייה באנטישמיות היא אמיתי: יהודים מותקפים ומותקפים ברחוב, מוטיבים אנטישמיים מופיעים בהפגנות אנטי-ישראליות, וחלק מהביקורת על ישראל הייתה כה היפרבולית שהיא, לכל הפחות, מעלה חשד שהאנטישמיות משחקת תפקיד.

אבל גם עיתונאים ואישי ציבור מחמירים את המצב.

בואו נתמקד במקרה של תורם הזרע הזה, ג'יי לזרוס, מי אמר בשבוע שעבר כי "אחרי ה-7 באוקטובר התחלתי לשתף הרבה חומר פרו-ישראלי ברשתות החברתיות ולפי מה שהבנתי, בני הזוג לא אהבו את זה". בהודעת טקסט ארוכה ששלחו לו בני הזוג ב-9 בדצמבר, אשר לזרוס שותף באינסטגרםבני הזוג נכנסו לפרטים.

"אנחנו כל כך מושפעים מהאירועים העולמיים כרגע, במיוחד מהמלחמה בין ישראל לעזה", כתבו. "אנחנו אפילו לא יכולים להתחיל לדמיין מה אתה עובר עם המורשת והאמונות העמוקות שלך. אנחנו כל כך מצטערים על כל מה שקורה".

אחר כך הם המשיכו, "אנחנו נמצאים בבור ארנב עם עומק הרגשות שלנו והאתגרים האתיים, ולמען האמת אנחנו מרגישים מחוץ לעומק שלנו עם מערכת היחסים עם התורם הזה. אנחנו עוסקים בחסד ואהבה… אין לנו את היכולת לנווט חלקים מהזהות שלך במערכת היחסים הזו עם התורם, אז אנחנו מסיימים את זה עכשיו בכבוד… אנא שמע אותנו כשאנחנו אומרים שאנחנו אסירי תודה לך מאוד."

לזרוס אמר שהדחייה היא "אנטישמיות קלאסית", טענה שחוזרת על עצמה (לא רק דווחה) על ידי כלי תקשורת ימניים רבים. אבל האם זה נכון?

ראשית, בני הזוג נכנסו למערכת היחסים בידיעה שלזארוס היה יהודי. ובפעם האחת שהזכירו את "המורשת" שלו, זה היה בהבעת אהדה למה שהוא עובר – בדיוק ההפך מאנטישמיות.

שנית, לזרוס עצמו אמר שהצרות התחילו לאחר ששיתף "הרבה חומר פרו-ישראלי ברשתות החברתיות". מה בדיוק? אנחנו לא יודעים. באופן אישי, ראיתי המון "חומר פרו-ישראלי" (וחומר אנטי-ישראלי) מעורר התנגדות עמוקה שמסתובבים ברשת, מקריאות לרצח עם ועד להשמצות של סבל פלסטיני ועד הכחשת קיום פלסטיני והרבה יותר גרוע. איזה סוג הוא חלק?

אבל זה לא באמת משנה מה אתה או אני חושבים, כי סוג כזה של יחסי תורמים הוא קשר אינטימי במיוחד. אני מדבר מניסיון מסוים: הבת שלי הגיעה לעולם הזה בגלל פונדקאות הריון. אמה הביולוגית היא תורמת ביצית. ואני יכול לומר שאם הייתי יודע שהתורמת הביעה דעות שלדעתי אינן מקובלות – נגיד, למשל, התקפות אנטישמיות על ישראל או על יהודים – לא הייתי רוצה להיות בקשר קרוב כזה איתה.

זה נכון עוד יותר ביחסי תורם, כמו של לזרוס, שבהם התורם והמקבלים מכירים אחד את השני ומתכוונים להישאר בקשר. האנשים האלה עלולים להיות זה בחייו של זה במשך עשרות שנים. זה לגמרי הגיוני לא לרצות להיכנס למערכת יחסים כל כך ארוכת טווח אם קיימת מחלוקת עמוקה, חזקה ועקרונית.

נכון, הם אכן אמרו "אין לנו את היכולת לנווט חלקים מהזהות שלך ביחסי התורמים האלה". אבל בהקשר, ברור שהם מתכוונים למה שלזארוס אמר שהם התכוונו: הביטוי שלו לזהות הזו בפוסטים גאים פרו-ישראליים שבני הזוג מצאו להם קשים.

הסיפור הזה דווח בהרחבה – לא רק על ידי ניו יורק פוסט אלא לפי ה דואר יומי, ג'רוזלם פוסט, חדשות יהודיות אוסטרליה, ועוד שקעים רבים אחרים. כמעט בכל מקום, הסיפור עוסק באנטישמיות.

"תורם זרע נדחה עקב יהדות" אמר כותרת אחת. "סיבה מקוממת שתורם הזרע היהודי ג'יי לזרוס נדחה על ידי בני זוג" אמר אַחֵר. (יש לציין שרוב חשבונות התקשורת הדגישו גם את העובדה שלזרוס הוא הומו והזוג לסביות. למה, בדיוק, זה משנה?) ושלחו לי את הסיפור מכמה חברים שאינם ימנים או פרנואידים, אבל שהיו מאוד נסערים מזה – או לפחות מהכותרות.

ברור שזה סיפור מינורי, אבל זה חלק ממגמה גדולה יותר. צער, זעם ופחד יהודים עוברים רווחים.

כדי להסתכל בקצרה על דוגמה שנייה, שקול סיפור מה-Substack המנוהל על ידי בארי וייס, העיתונות החופשית, עם הכותרת "בית הספר הציבורי של NYC מחק את ישראל מהמפה". וואו, זה נשמע נורא! אבל אם תמשיך לקרוא, תלמד שהמפה המעוררת התנגדות, שהוסרה מאז, לא נוצרה על ידי בתי ספר בעיר ניו יורק אלא הייתה חלק מקורס ארוז מראש בנושא "אמנויות התרבות הערבית" שמומן, כמו רבים תרבותיים כאלה. הקורסים הם על ידי קרן המכונה קרן קטאר.

זה בלתי נסלח שמפה כזו הוצגה בבית ספר ציבורי; היה נכון להסיר אותו. אבל הכותרת – עדיין למעלה – אומרת שבית הספר הממלכתי מחק את ישראל מהמפה, מה שמרמז על כוונה זדונית מצד מערכת החינוך הציבורית בארץ. שום דבר בסיפור אינו תומך בפרשנות זו. מודע או לא, הכותרת הזו מעוררת פחד.

לבסוף, האנטישמיות מוגזמת לא רק על ידי התקשורת אלא על ידי הליגה נגד השמצה עצמה, שעבודתה חשובה כעת מתמיד. כפי ש דווח על ידי ה קָדִימָהה-ADL מאפיין כעת כל עצרת עם "מזמורים וסיסמאות אנטי-ציוניות" כתקרית אנטישמית.

זה מגוחך. כמובן, כמה עצרות ביקורתיות כלפי ישראל עשויות להכיל אנטישמיות – אבל אחרות, כולל רבות בראשות ארגונים יהודיים, לא.

א קָדִימָה חקירה הראתה ש-1,317 מתוך כ-3,000 תקריות שאחריהן מאז 7 באוקטובר זכאים להגדרה מחדש מגוחכת זו. אז בעוד שה-ADL טוען שהתקריות האנטישמיות זינקו ב-360% מאז אותה תקופה ב-2022, למעשה הגידול הוא יותר כמו 50%. עדיין משמעותי, אבל לא מפחיד באותה מידה.

ראיתי ממקור ראשון איך ההגזמות האלה מפחידות, מנוכרות ומקוממות את יהודי אמריקה. אני בקושי מזהה חלקים מהקהילה היהודית האמריקאית כרגע, כשאנשים קופצים למסקנות הגרוע ביותר האפשריות, חולקים תיאוריות קונספירציה ומתפרצים בהיסטריה ובזעם על כל קלות נפש. אני יכול להזדהות עם תחושת המריבה והפחד – גם אני מרגיש את זה.

ובכל זאת: יותר מדי מאיתנו נותנים לפחדים האלה להכתיב את המעשים והמילים שלנו, ויותר מדי אנשים שצריכים לדעת יותר טוב מלבים אותם.

אנטישמיות היא אמיתית. אבל הפחדה צריך להיפסק.

דילוג לתוכן