אין פלא ששיווי המשקל הפנימי של העם התערער, והוא מצא עצמו נרתע ונסוג לאחור: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" עוצמת הרתיעה הייתה כה גדולה, עד שלפי המדרש בני ישראל התעלפו, ונשמתם פרחה ממש מרוב אימה: "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו." (שבת פח ע"ב)
המדרש מוסיף שתי זירות סוערות נוספות לזירות הההר ותחתיתו, שמתוארות במקרא: בזירה השמימית לפי המדרש התנהלה התגוששות של ממש בין המלאכים ובין משה – ומשה עלה אל האלהים, הה"ד (תהלים סח) "עלית למרום שבית שבי" מהו עלית – נתעלית נתגששת עם המלאכים של מעלה שמות רבה, כח וגם בזירה הבין לאומית נרשמה חרדה איומה לפי המדרש: שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן … נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? … אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן, [מיד] פתחו כולם ואמרו: ה' יברך את עמו בשלום בבלי זבחים קטז עמ"א
לפי אנחת הרווחה של העמים במדרש, הכול עתיד להיגמר בברכת עמו בשלום, אך התורה הגיע לעולם בסערת קרב. סערת מעבר בין עולמות, כמו סערת לידה שבעקבותיה מגיעה בכל פעם נשמה חדשה לעולם, הסדר הטבעי התערער והזדעזע בשמים ובארץ, והוא עורר אסוציאציות של מבול, של התפרצות וולקנית ושל מלחמה. התחושה הברורה מן המקרא ומן המדרשים היא – שהתורה אינה מן העולם הזה. היא באמת שמימית, ולכן המפגש הראשוני שלה עם בני ישראל, עם העולם הנברא, ועם בני האדם בכלל, אינו מפגש קל.
