Search

לקראת טו בשבט: לאכול פריה וטובה

מאימתי נוטעים בחשק?

שאלה זו מובילה אותנו לדיון בציווי האלקי הראשון שבתורה: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּו מוֹת תָּמוּת." (בראשית ב', י"ז). מדוע צריך לצוות את האדם לאכול? הרי גם מבלי שנצווה על האכילה אנו אוכלים, מחמת שהגוף חושק באכילה?

אגב, מעניין לציין כי עם כניסת האדם לגן עדן מצווה האדם לאכול, ובדומה, עם ישראל מובא לארץ ישראל על מנת לאכול מפירותיה: "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכֹל פריה וטובה" (ירמיה ב', ז'), וכן: "והארץ אשר נתתה לאבֹתינו לאכֹל את פריה ואת טובה" (נחמיה ט', ל"ו). מה הקשר בין הביאה לגן עדן ולארץ ישראל לבין אכילת פירות?

יתכן כי המענה לשאלות דלעיל נעוץ בהבנת המושג "מצווה". בני אנוש נוטים לטעות ולייחס למושג "מצווה" משמעות מצמצמת, כאילו המצווה נועדה להכפיף את האדם ואת יצריו למארג כללים דתי תובעני. ברם בפועל המצווה לא נועדה בהכרח להגביל את מאוייו של האדם, כי אם להחדיר קדושה ומשמעות במאוויים אלו. המצווה לא נועדה לדחוק את החשק הטבעי של האדם, כי אם לקדשו ולרוממו.

במציאות גלותית, נטה עם ישראל לבטל את הגוף ואת רצונותיו הטבעיים, ולהתמקד בחיי רוח המנותקים מההוויה היום יומית, כפי שמסביר הרב קוק: "היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצידו הכעור … לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו…" (אורות התחיה, ל', ל"ג). ובהמשך דבריו: " התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים …" (שם).

לעומת זאת, במציאות גאולית מתוקנת אנו שבים ומתחברים לטבע הגוף ולומדים לקדשו: "הננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו … כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים" (אורות התחיה, שם). לפיכך עם החזרה לארץ ישראל, יש לייחס חשיבות יתירה לאכילת פירותיה בחשק ובקדושה.

כך מסביר הרב צדוק מלובלין את פשר הציווי האלקי לאכול מכל עצי גן עדן: "שמתחילה קודם הפגם היה אכילת אדם הראשון פרי העץ ובא המצוה מכל עץ הגן אכל תאכל שזה היה מצוות עשה והכניס קדושה להמאכל כמו בכל מעשה המצות שמברכין אשר קדשנו במצותיו" (פרי צדיק, שבט). בני האנוש אמנם יבקשו לאכול מן העץ גם ללא ציווי אלקי. ברם בגן עדן – כוחו של הציווי האלקי בהעצמת חוויית אכילה זו, ובהחדרת קדושה לה.

ברוח זו דן הב"ח גם בערך אכילת פירות ארץ ישראל: " הלא קדושת הארץ נשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת. גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ … כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה " (ב"ח, או"ח ר"ח). כאשר אנו אוכלים את פירות הארץ בקדושה אנו ממנפים את החשק הטבעי לאכילתם.

בארץ ישראל, מסביר הרב קוק, לומדים אנו לאהוב את החיים באמת, אהבה בלתי מותנית של כל מישורי החיים – הפיזיים והרוחניים: "עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי … לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם." (אורות הקודש ב').

למדרגה זו אנו מגיעים בזכות היכולת שלנו לרומם את גופינו הטבעי, להעצים את החשק הטבעי ולתעלו למדרגת "חפץ". המילה "חפץ" מבטאת רצון רוחני יותר, הנבנה על נדבכי החשק, ובמילותיו: "על ידי קדושת סוד הסרת הערלה הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה המגמתית עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים, המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז וטהרת חשק המטביע את נעימת האהבה בכל היקום. "

בט"ו בשבט נוטעים אנו אילנות. ברם אילנות אלה אינם ניטעים אך מחמת החשק המיידי באכילת פירותיהם, כי אם בשל החפץ באכילת פירות האילן בקדושה, עד כי: "ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנחלשה" (אורות התחיה, שם).

דילוג לתוכן