Search

לקראת חג הפסח: ליל הסדר- לילה שכולו חוויה

על רוב מצוות העשה תקנו חכמים ברכה מקדימה, בין מצוות שמקורן בתורה ובין מצוות שמקורן בדברי חז"ל. כך לפני קריאת המגילה מברכין אנו "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה" , לפני קריאת ההלל מברכים אנו " אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקרוא את ההלל", נכון הדבר גם לתקיעת שופר, לארבעת המינים אפילו למצוות אכילת המצה עליה נברך בליל הסדר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה".

ברם, בכל הנוגע למצוות ההגדה, "מצוות עשה של תורה", אין אנו מוצאים כל ברכה. מדוע לא מצאו חז"ל לנכון לתקן ברכה מיוחדת על ההגדה, בלילה בו נברך על מצוות אחרות של אכילת מצה, אכילת מרור ואפילו ברכה על אמירת הלל?

תשובה מרתקת מובאת בדברי החתם סופר. על פי הסברו, קיימת בנוסח ההגדה ברכה אך ברכה זו מופיעה בסוף ההגדה, ברכת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו". הסבר זה קשה שהרי הכלל היסודי בברכות המצוות הוא "מברך ועובר לעשייתן" ואם כן היינו צריכים למצוא את הברכה בתחילת ההגדה ולא בסופה?

אמנם בזה נעוץ סוד ויסוד הדברים. ישנו תקדים אחד בו מברכים את הברכה לאחר עשיית המעשה מכיוון שטכנית הדבר לא מתאפשר קודם לכן. המדובר בתהליך הגירות. מרכיב מהותי בתהליך הגירות הינו הטבילה. לאחר הטבילה הגר נחשב כיהודי לכל דבר. ברם, את הברכה על הטבילה אין הוא יכול לברך טרם הטבילה מאחר ואינו יהודי עדיין. אשר על כן הברכה מתבצעת לאחר הטבילה.

זהו ממש מהלכו של ליל הסדר. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" . אנו מתחילים את ליל הסדר ב"עבדים היינו", בגוף ראשון. ליל הסדר הוא לילה בו אנו עוברים תהליך אישי נפשי של יציאה מעבדות לחירות. לכן אין ביכולתנו לברך בתחילת ההגדה מאחר ואנו עדיין עבדים, ממש כמו בתהליך הגיור. רק לאחר שעברנו את התהליך ונגאלנו, יכולים אנו לברך "אשר גאלנו וגאל את אבותינו". אנו מברכים לא רק על גאולת העבר אלא בראש ובראשונה על גאולתנו האישית בהווה.

בליל הסדר, שאלה "מה נשתנה", צריכה להישאל לא רק בתחילת הסדר כי אם גם בסופו. "מה נשתנה" אצלי השנה? במה שינה הסדר את העולם הרוחני שלי? כיצד עברה המשפחה את החוויה המשותפת? האם הייתה זו חוויה גסטרונומית גרידא, או שמא התחברנו יותר זה לזה דרך סיפור חוויית יציאת מצרים?

ליל הסדר הוא לילה של חוויה. סיפור ההגדה צריך להיות סיפור חי, זורם ונושם. אל לנו "להריץ" את ההגדה במהירות כקריאת טקסט גרידא. עלינו לנצל את הדידקטיקה של ההגדה לצורך תהליך פנימי , נפשי, רוחני, משפחתי וחברתי שאנו עוברים בלילה הזה.

סיפור ההגדה חייב להיות באופן שירגיש האדם וירגישו בני ביתו כאילו כל מה שמספר נתקיים בו, וכך כתב בבתי הנפש לחיד"א : "הכוונה היא שהבן (או הבת) יראה שמחת אביו (או אמו) והתנהגותו ויבין מזה פעולת היציאה ממצרים, שלא את אבותינו בלבד גאל השי"ת, גם אותנו גאל עמהם, ואשרי הזוכה לקיים בליל הסדר מצוה זו בהתלהבות כתיקונה".

את עצמת החוויה של ליל הסדר מחדד הרב חרל"פ במילותיו הקולחות בהקדמה לפירושו על ההגדה: "כל סדר הלילה מצה ומרור ד' כוסות והגדה מביא זרמים של קודש לכל השנה כולה לחיות גם בכל השנה כולה חיי קודש בדבקות אמת לה' יתברך…גילוי שכינה של הלילה הזה שונה ונבדל מכל מיני גילויים של שכינה שאפשר להתגלות בכל השנה כולה. הגילוי של הלילה הזה הוא גילוי מלא של הקב"ה בכבודו ובעצמו "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח".

הלילה הזה הוא לילה של נבואה לכל ישראל וכל אחד ואחד מישראל עולה אז למדרגת צדיק וכל שבעת הרקיעים פתוחים לפניו. וכל היודע להכין עצמו לקראת הגדולה של הלילה הוא פורח ממדרגה למדרגה…

בחג המצות הכל משתחרר הן הכלל והן הפרט – כל אחד מישראל, גם אשר בכל השנה איננו זוכה להיות נגאל ממיני עבדות שונים – בחג הקדוש הזה הנהו משתחרר לגמרי, וכל היודע להיות מקשיב אמת לימים האלה מוצל הוא מכל מיני לחץ ושעבוד והוא לקוח ומשועבד לה' יתברך שהוא האושר היותר גדול והחירות היותר נמרצה…"

נסיים בדבריו של הבית יעקב על פרשת בא : "כל האורות שנתגלו בליל פסח ביציאת מצרים, הם מתגלים בכל שנה ושנה ולכן מרגיש אדם בעצמו בליל פסח שיש לו הארה ושמחה יותר משאר לילי יו"ט ושבת".

 

דילוג לתוכן