"ויכס הענן… ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד…". מה השתנה לפתע שהמנהיג שנכנס "אל תוך הערפל" מוגבל כעת מלהיכנס אל אוהל מועד?
משכן ה' נבנה בעמל רב לפי פקודתו של משה, תחת ידיהם של איתמר בן אהרון, בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך. בפסוקים הבאים מפרשתנו, התורה מתארת לנו את שלב ההקמה הסופי של המשכן:
וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו.. . וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. (מ', י"ז – ל"ג).
משה מנצח על המלאכה מתחילתה ועד סופה. מבניית האדנים ועד למסך.
הציפייה הטבעית היא שמשה ייכנס למשכן בכבודו ובעצמו ויגזור את הסרט, אולם דווקא ברגע השיא הוא ממודר מהקודש ואינו מורשה להיכנס:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (ל"ד –ל"ה).
נשאלת השאלה: מה השתנה לפתע שנוכחותם של כבוד ה' והענן מגבילים את משה מלהיכנס אל אוהל מועד? הרי רק בפרשה הקודמת משה דיבר עם הקב"ה באוהל ההתוועדות שנמצא מחוץ למחנה, פנים אל פנים בענן הכבוד, ופעמיים על הר סיני, קודם לכן:
וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל. וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל – רֵעֵהוּ. (ל"ג, ט'-י"א).
ובכן, לכל אדם בעולמנו יש את 'המקום שלו והזמן שלו' וכך גם למשה רבנו – גדול הנביאים.
למשה מוקנית 'גישה חופשית' אל הקודש רק במקום ובזמן בהם הוא ממלא את ייעודו.
כשהוא מגיע לשיא ייעודו – בזמן מתן תורה – הוא זוכה לקבל הסבר מפורט מדוע רק לו מתאפשרת הכניסה לשטח הענן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. (י"ט, ט').
ייעודו של משה היה לבנות את אוהל מועד בלב המחנה ולהדריך בו את הכוהנים, אך לא לעבוד בו מרגע הקמתו. אישור הכניסה הבלעדי לשטח ענני הכבוד, לא היה תקף עבור משה במשכן – היות ושם לא היה ייעודו.
ואולי, מדובר בהכנה לרגע כואב עוד יותר – סוף המסע במדבר. משה משלים ומסיים את ייעודו כמנהיג במדבר, ומאבד בשל כך את הזכות להיכנס לארץ: וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד, עַד-דָּן… וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. (דברים ל"ד, א'-ה').
בשני המקרים, משה – ענק הרוח והחזון, נותן את ההשראה וההדרכה ל'קבלני הביצוע': אהרון בעבודת הקודש היום-יומית ויהושע בכיבוש הארץ, ואז.. בזמן הנכון, רגע לפני השיא, הוא פורש ומפנה את מקומו לאנשים המיועדים לכך.
