"חכמים אומרים: אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו דכתיב: "כל האזרח בישראל ישבו בסכת" מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" (מסכת סוכה כ"ז עמוד ב')
חג הסוכות גדוש במוטיבים של אחדות. שיטת חכמים, אשר נפסקה להלכה, מגדירה את הסוכה הפרטית של האדם כרכוש ציבורי, מקום השייך לכל היהודים בעולם. אדם נצרך לצאת מדירת הקבע שלו, אשר מבדילה אותו מהחברה, אל עבר הסוכה אשר מחברת אותו ל"כל האזרח בישראל".
כמו הסוכה, כך גם ארבעת המינים מייצגים הם את האחדות והערבות ההדדית, ע"פ המדרש הידוע (ויקרא רבה ל, י"ב): "פרי עץ הדר אלו ישראל: מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; כפות תמרים אלו ישראל – מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל: יש ביניהם שיש בהם תורה ואין ביניהם מעשים טובים; ענף עץ עבות אלו ישראל – מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש ביניהם שיש בהם מעשים טובים ואין ביניהם תורה; ערבי נחל אלו ישראל – מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש ביניהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקדוש-ברוך-הוא עושה להם, לאבדן אי-אפשר? אלא אמר הקב"ה ייקשרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו".
חשיבותה של האחדות היא טריוויאלית, ברם דומני שיש בה נקודת עומק העומדת בבסיס המהלך הרוחני של הימים הנוראים. רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, מביא סיפור מרתק בהקשר לאופן הנענועים של ארבעת המינים. וכך כתב: (בית יוסף, או"ח תרנא) " אם צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת הנענוע ולנענע שניהם יחד או אם אינו מנענע אלא אגודת הלולב לבד ויד שמאלו שהאתרוג בה תהא עומדת במקומה בלי נענוע? דבר זה לא נתבאר בגמרא ולא בדברי הפוסקים אבל הרב מנחם ריקנאטי כתב בפרשת אמור … וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יו"ט הראשון של חג הסוכות בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו הרב רבי יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם יו"ד ה"א והיה מרחיק הה"א אחרונה מן הג' האותיות ראשונות ואמרתי לו מה זה עשית ? והשיב: כך נוהגים במקומינו. ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם ואשתומם על המראה ואין מבין. למחר, בעת נטילת לולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא אתרוג והבנתי פתרון חלומי וחזר בו ורז"ל רמזו סוד זה בויקרא רבא …".
מרן הבית יוסף התלבט האם יש להצמיד את האתרוג לשאר המינים בעת הנענוע, או שמא להחזיק האתרוג ביד שמאל לבדו ואת הלולב לנענע ביד ימין. הפתרון לדילמה ניתן בחלומו המופלא של הריקנאטי (מגדולי המקובלים אשר חי באיטליה במאה ה-13), אשר חלם שהפרדת האתרוג משאר המינים, כמוה כמחיקת שם ה' המפורש. כמובא בסוף הדברים של הבית יוסף, ההקבלה בין ארבעת המינים לארבעת האותיות של שם ה' המפורש מופיעה במדרש ויקרא רבה (ל', ט'): "פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר: הוד והדר לפניו. כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר: צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר: והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר: סלו לרוכב בערבות".
דומני שמשמעות הדברים היא נוקבת. לעיתים רוצה האתרוג להתבודד, להיות עם עצמו ועם שכמותו, וחס ושלום לא להתחכך עם המינים האחרים אשר עשויים לפגום בו, ללכלך אותו או לשרוט אותו. האתרוג עושה זאת רק לשם שמיים. הוא רוצה להשאר צדיק ולכן מעדיף לבנות לעצמו יישובים לאנשי שלומו, בתי ספר המיועדים רק לאתרוגים כמותו וקהילות בהן לא ידרכו לולבים, הדסים וקל וחומר שאין כניסה לערבות. הכל נעשה מתוך כוונות טהורות לשם שמיים, אך בלי משים האתרוג בהתבדלותו מוחק את שם ה' המפורש.
הצדיק האמיתי והשלם, הוא זה שמסוגל להתחבר לכל עם ישראל ומבין שלא זו בלבד שאין הוא מאבד ממדרגתו כי אם להיפך, הוא מסוגל להגיע למדרגות קדושה גבוהות בהרבה. הרצי"ה קוק זצ"ל העיר הערה נפלאה בעולת ראי"ה ב', עמ' תכח, על התפילה הנאמרת בשבתות ובחגים: "בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם. וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ. וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ. וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל: וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר". ישנם ישרים, ישנם חסידים, ישנם גם צדיקים וקדושים ברם… "אחרי סדר המדרגות של ישרים צדיקים חסידים קדושים, מופיעה במקהלות רבבות עמך בית ישראל, קדושת כללות ישראל, שבהיותה כוללת כל הדורות לפי ערכם…הרי היא למעלה מכולן ועל גביהן …". שיא הקדושה מתגלה רק בחיבור בכלל ישראל.
יום הכיפורים הוא יום שבו כל אדם עובר תהליך התקדשות אישי. למרות שפתחנו את יום הכפורים בפנייה לכל יהודי ובהסכמה לכלול בתוכנו אף את הפושעים, ולמרות שהתפללנו במניין ברב עם והדרת מלך, כל אחד מתכנס בתוך טליתו ועורך את חשבון הנפש הפרטי שלו. אשר על כן, מיד לאחר יום הכיפורים נכנסים אנו אל חג הסוכות, אל שיאה של התשובה. אנו עוברים ממצב של צדיקים, קדושים וטהורים, למצב גבוה יותר של "במקהלות רבבות עמך בית ישראל" וכפי שכותב בעל ה"שפת אמת": "ואחר שנטהרו (ביום הכפורים) יש חג הסוכות שמתאספין כל בני ישראל. כדאיתא בגמרא כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. ונקרא חג האסיף…". האתרוג חייב להתחבר ללולב, להדס ואף לערבה. הסוכה שלי שייכת למעשה לכולם, וכל יהודי באשר הוא יכול לצאת בה ידי חובה.
המסר העמוק של חג הסוכות הינו שאחדות ישראל אינה סתם קלישאה נדושה, אשר מרוב טריוויאליות אין אנו מתעסקים בה. אחדות ישראל הינה מפתח לגילוי אלוקים בעולם וכל אשר מתבדל מהחברה בשל "אתרוגיותו" – פוגם הוא בשמו של הקב"ה. אגודת ארבעת המינים מבטאת את שיאם של חגי תשרי אשר עסקו כולם בגילוי האלוקות בעולם וכפי שדרשו חז"ל (במדבר רבה ט"ו): "ואגדתו על ארץ יסדה" למה הדבר דומה? לפלטין (לארמון) שהיתה בנויה על גבי ספינות. כל זמן שהספינות מחוברות – פלטין שעל גביהן עומדת. כך הבונה שמין מעלותיו כביכול כסאו מבוסם למעלה בזמן שישראל עשוין אגודה אחת".
"יחד – כולם קדושה לך ישלשו"
