ריבונו של עולם לא ברא את העולם והסתלק ממנו, אלא הוא מלווה אותו בכל יום תמיד, והוא מופיע בו כאלוהי ההיסטוריה. לא זו בלבד, אלא שאנו מזכירים יציאת מצרים מידי יום, ומימיו של רבי אלעזר בן עזריה הזכרת הסיפור נעשית אף בלילות. מועדים רבים במעגל השנה נובעים מיציאת מצרים – מפסח וסוכות בהם סיפור היציאה עומד במוקד, ועד לכל מועדי הדאורייתא, בהם אנו מזכירים "זכר ליציאת מצרים". אף מקומה של השבת לא נפקד, שכן בנוסח הלוחות המופיע בפרשת ואתחנן מופיע כי השבת אף היא יום זיכרון ליציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה, על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת". בדרכים שונות ביארו ראשונים את הקשר בין השביתה בשבת ובין מנוחת העבד, ואחת מהן היא החובה המוטלת על האדם להעניק מהטוב שניתן לו לאחרים.
עובדה אחרונה זו פותחת לנו פתח לשים לב שישנה מערכת שלמה של מצוות הקשורה ביציאת מצרים, שאינה נוגעת לאמונה או לסדר היום של החגים, כי אם להיבטים החברתיים והמוסריים של החיים. התורה מלמדת כי מי שהיה עבד, וחווה את הציפייה ליום מנוחה ולהפסקת העבודה, אינו יכול שלא להעניק מנוחה זו לנתיניו ולעבדיו. התורה כותבת במפורש "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", ומלמדת בכך שאין אדם רשאי להיות אטום לצורך במנוחה הקיים גם בנפש עבדו ואמתו, והוא חייב להעניק להם מנוחה זו, כיוון שהם שותפים בתודעת העבדות – אף הוא היה חלק מעם עבדים לפני שנים, ועל כן הוא כרת ברית עם העבדים כולם, ומכוח זה הוא מחויב להפסקת עבודתם בשבת.
אין זיכרון יציאת מצרים בהיבט החברתי תוחם את עצמו ליום השבת בלבד. במקום אחר בתורה אנו קוראים "וגר לא תונה ולא תלחצנו, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". לדעת ההלכה מדובר באיסור אונאת גר צדק. מפשוטו של מקרא עולה כי הכוונה היא גם לזר, שכן לא גרי צדק היינו במצרים כי אם זרים המתגוררים שם (וזו משמעות הכתוב" כי גרים הייתם בארץ מצרים"), ועל כן נראה שיש חובת הימנעות מאונאת גר הנוגעת לכל זר המתגורר בתוכנו, אם כי היא אינה באותו תוקף של איסור אונאת גר צדק. כלל ידוע הוא שלעולם אין מקרא יוצר מידי פשוטו, ועל כן בוודאי שקיימת חובה להסיק דרך ישרים ממצווה זו, ואף אם מבחינה פורמאלית אין המצווה נוגעת אלא לגר צדק בלבד, מבחינה עקרונית מקרינה התורה שוב את המחויבות המוסרית, והברית שנכרתה בינינו ובין העשוקים כולם, שלא לשכוח את עבדותנו במצרים.
היחס לעבדים ממשיך גם למצוות ההענקה, שאף שם מצינו את זיכרון יציאת מצרים המחייב התנהגות של צדק ומוסר כלפי העבד העברי: "העניק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך אשר ברכך ד' אלוקיך תיתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ד' אלוקיך, על כן אנכי מצווך את הדבר הזה היום". זה שחווה את הסכנה שבשחרור ערום וחסר כל מבית עבדים, וזכה במתת אלוקים וברכוש גדול, יודע היטב את נפש העבד המשתחרר, ואינו יכול להתעלם מהחובה המוסרית שרגישות זו מטילה עליו. מצווה זו היא חלק ממערכת המצוות המופנות כלפי העבד העברי, שבשיאן מופיע החובה לשחרר את העבד ביובל, אף זאת מכוח זיכרון יציאת מצרים – "ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב. כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד". אין אנו בני חורין לעצמנו אלא עבדיו של הקב"ה, ומכוחו זכינו בחרות הנכספת, ואנו מחויבים להעניק אותה לאחינו. התורה קישרה בין יציאת מצרים ובין מצוות נוספות הנוגעות לתיקון החברתי, כמו איסור ריבית והימנעות מאונאה במידות ובמשקלות.
זיכרון יציאת מצרים אפוא מוביל לשני כיוונים מנוגדים, המשלימים האחד את השני. ראשון בהם בא לידי ביטוי בפסיחה, שהבחינה בין נאמני ד' ומושחי הדם על מזוזות הבית, ובין האחרים. פסיחה זו היא יסוד גילוי בחירת האומה הישראלית, והבדלתה מהאומות כולם. מיציאת מצרים פוסעת כנסת ישראל במסלול המיוחד לה, זוכה לקבל את תורת ד' ולממש אותם בארץ ישראל, אליה היא קשורה כבר מימי האבות. הבחנה זו היא מקור ברכת התורה הייחודית לנו – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". כנסת ישראל היא זו שנבחרה לשאת את שם ד' בעולם ולקדש את שמו, והיא ממשיכה את הליכת אברהם אבינו לארץ ישראל כאבי המאמינים. שני בהם מוביל לאחריות המוסרית הנובעת מאמונה זו. ריבונו של עולם שהוציא אותנו ממצרים הוא אביהם גם של נידחי החברה – הגר, העבד, השפחה, העבד העברי, היתום והאלמנה, וחלק בלתי נפרד מחידוש הברית המתמיד עם יציאת מצרים הוא חידוש הקשר עם אחריות זו. "והאלוקים יבקש את נרדף" – זהו אחד היסודות המהותיים של השגחת ד', ושל האחריות המוטלת עלינו מכוח זה.
יישומן של שתי מגמות אלו אף הוא חלק מחובתנו לראות עצמנו בכל דור ודור כאילו יצאנו ממצרים. אנו מצווים גם בימים אלה לחדש את הברית עם זהותנו הלאומית היהודית המובחנת ומובדלת מכל העמים. על זהות זו לבוא לידי ביטוי בדרכים הרבה, והיא חלק בלתי נפרד מחזוננו. מול עולם רב תרבותי המבקש לטשטש את גבולות הלאומיות והזהות הקולקטיבית עומדים אנו ומשחזרים את יציאת מצרים שהבדילה בינינו בין מגמות אלה, וציוותה עלינו להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש. במקביל, וללא כל סתירה, אנו חווים את היותנו עבדים במצרים גם בכיוון הפרטי והאישי, ומטפחים מכוחו רגישות מוסרית ברמות שונות – מחובת הענקת יום מנוחה לעובדים הזרים בתוכנו ויחס ראוי והוגן אליהם כל עוד הם בתוכנו, ועד הענקת מענקי שחרור למי שזקוק להם כדי להתחיל את חייו מחדש. שני הקווים הנמתחים מיציאת מצרים מתלכדים יחד לגרעין המהותי של תודעתנו ההיסטורית, ומכוחו של זיכרון יציאת מצרים אנו באים אל מציאות חיינו, ומסתערים עליה כדי לעצב אותה בדרך ישרים העושים צדקה ומשפט. בליל סיפור יציאת מצרים וכן במעמד הר סיני אנו נישאים מעלה מעלה לגילוי אלוקים מיוחד בליל שימורים זה, ועם התגלות זו יורדים מטה מטה לתקן עולם במלכות ש-די.
הרב יובל שרלו מרצה במתן השרון, ראש ישיבת אורות שאול, ופעיל ציבורי בולט. חבר בארגון רבני צהר ובפורום תקנה, ובמסגרת עיסוקו באתיקה רפואית הוא מכהן בוועדות שונות של משרד הבריאות.
