דווקא בפרשת חיי שרה, בפרק שבו אנו נפרדות מאם האומה, מקדישה חנה וולף את מילותיה לרבקה.
גם כשכבר פוגשים אותך לראשונה, את מככבת בהצגה שקרויה על שם האם הראשונה, המיתולוגית, שרה. אפילו את השם לפרשה בה נתוודע אלייך, לא יכלו לתת על שמך. ונראה לי תמיד כי בין גודל עוצמתה, סערות חייה, כעסה, צחוקה, ותעצומות הנפש של שרה, לבין יופייה ומסכת חייה המיוסרת של רחל, האהובה שבנשים, ובין רגשות האשמה של יעקב ושל כולנו לדמותה העצובה והטרגית של לאה, את, רבקה, איכשהו נופלת בין הכיסאות, או בין האימהות.
אלייך בוחרים המפרשים להתייחס כאל ילדה, אותך בוחר אליעזר לקחת מיד, בלי התמהמהות, אל מסע ארוך לארץ חדשה, ואל איש שמעולם לא ראית. וזאת את שממלאה כדים, ורצה ושואבת ומשקה (ואף פעם לא ממש הבנתי למה אליעזר לא נרתם בעצמו לעזור לך, ולמה לא פקד על גברים אחרים שהיו בסביבה להקל עלייך את מלאכת ההשקיה?) וזאת את, זאת את שמסכימה ללכת, שנפרדת לשלום מארצך, ממולדתך, מבית אביך אל הארץ אשר הבטיחו לך, ואפילו לא קיבלת את הפסוק הראשון בפרשה לכבודך. לאברהם נאמר "לך לך", ואילו את, זו את שבחרת להגיד "אלך", אבל את זה מי שמע, ועל זה מי מדבר?
אבל איכשהו רבקה, לא גירשת שום שפחה, לא ויתרת על אהבת חייך למען אחותך, לא חלקת את יצועיי בעלך עם אשה אחרת, וגם העקרות שלך עוברת כנראה בשקט, בלי דרמות. כי יצחק מתפלל, ויעתר לו האל, ובסוף גם תקבלי תאומים. ומה עם עשרים השנים והדמעות שעברו עד אז? וכשנגיע בשבוע הבא אלייך שוב, יעלו מחדש הביקורות על האופן בהן העדפת בן אחד על אחיו, ואיך אהבת את יעקב יותר, ואיך תחבלת תחבולות והערמת על יצחק.
אבל השבת, רבקה, השבת זאת את. נערה צעירה, עם כד על הכתף, וחלום בלב, חרוצה וסקרנית והחלטית. זאת את שרואה אותו, מתכסה בצעיף, וכמעט מתעלפת. זאת את שהצלת את נפשו המיוסרת והכואבת. זאת את שגאלת אותו מכאב הנטישה, מטראומת העקדה. אתך הוא נכנס אל האוהל, לאור הנר, ובך הוא מוצא נחמה. שם בארץ הנגב הוא בונה אתך בית, או אוהל. את זו שמכניסה אותו תחת כנפך, מנסה להיות לו לאם ואחות. בזכותך הוא חוזר להאמין באהבה. אתך הוא יחזור עוד לצחוק.
