ההיכרות שלי עם מנחם החלה במסגרת שהיא בעלת משמעות עמוקה בעולמו של מנחם.
נפגשנו ב"ושננתם" מסגרת לימוד להורים וילדים. שתי אהבות גדולות של מנחם נפגשו במסגרת זו. האחת היא – המשפחה.
לא היה לו דבר יקר יותר מהמשפחה. אותו תא משפחתי מופלא שהקים ביחד עם נעמי – אשת החיל. כמה השקיע בילדיו. כמה פעילויות חווה עם ילדיו. כל בר מצווה היתה מבצע צבאי עם תוכן חינוכי. האחת על כלי המשכן, האחת על המנורה והאחת על הקטורת. בכל שבוע היה נוסע לגוש כדי ללמוד עם יהודה, הבן, ומביא לחבר'ה כיבוד.
אהבתו השניה היתה – פרשת השבוע. חשוב היה לו שתהיה תכנית על הפרשה ברדיו. אולם יותר מכל היתה מסירותו ל "מפגש הפרשה". במשך חמש שנים הוציא מייל למעבירי שיעורים עם דף אחד של מקורות, ודף שני המסביר את מהלך השיעור. במוצאי שבת פתחתי את תיבת הדוא"ל כדי לראות אם שלח את הפרשה של שבוע שעבר. המייל חיכה שם כרגיל: בזמן, מסודר, מעמיק. כמו מנחם… הוא עצמו העביר את השיעור בשלושה מקומות שונים כל שבוע.
היו בו תכונות שבדרך כלל נחשבות כמנוגדות: חזון גדול מחד. הוא לא נתן למציאות לעכב אותו. כך גם כשגדל בלי אב בזכות נחישותה של אמו שתחי'. ומאידך, היתה בו צניעות. אף פעם לא רצה ששמו יופץ ברבים. היה בו רצון גדול להישגיות. אך, מצד שני היו בו יושר בצורה מפליאה.
חז"ל למדונו שכאשר האדם נכנס לדין, שתי השאלות הראשונות שהוא נשאל הן: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? כמה יאים הדברים למנחם. הוא לא הסכים לעבוד במקום שבו לא ישלמו לעובדים את השכר בזמן. ואת דפי מפגש הפרשה לא הסכים לצלם במקום עבודתו, למרות שהוא המנכ"ל.
מנחם ידע להיות בן טוב, בעל טוב ואבא טוב. אך הוא ידע גם להיות חבר טוב. בכל פעם שהיית זקוק לעצה טובה, ידעת שאפשר לפנות אליו והוא יקדיש לך את מלוא הזמן, כאילו מדובר, בבעיה אישית שלו.
צר לי עליך יקירי מנחם, נעמת לי מאד.
