כאשר אמרו לי בקיץ 2005 להיוועץ בו בקשר לטקסט מסוים הנחתי שהוא לא יוכל לקבל אותי. בכל זאת אמרתי לעצמי, איש מבוגר, עסוק, בעל שם עולמי בתחומו (יהדות ספרד ואנוסים בספרד הנוצרית). ברגע שהתקשרתי אליו הבנתי שטעיתי. הוא שמח לקבל אותי ולנתח עמי טקסט ימי בייניימי מורכב מאוד. אמרתי לו שאני זקוק מאוד לעזרתו בניתוח הטקסט ושאני אודה לו מאוד אם הוא יוכל לסייע בידי, הוא ענה לי שאין סיכוי שהוא יסייע לי אלא אם כן נלמד יחד ונסייע זה לזה. "לא אתה צריך להודות לי הוא אמר לי אלא אני לך". כך הוא הקדיש לי מספר שעות (הרבה מעבר לשעה שנקבע לי מראש) והתייחס אלי לא כפי שמומחה בעל שם עולמי נוהג בדוקטורנט צעיר אלא כפי ששני תלמידים לספסל הלימודים נוהגים זה בזה. בסיום הפגישה הופתעתי מאוד כאשר הוא הודה לי על הזמן שהקדשתי לו, הוא אמר לי שאני בוודאי עסוק ושהוא מודה לי מאוד. כך הוא הפך את היוצרות כאילו הוא נזקק לי ולא אני לו.
היה במבטו שילוב של חכמה ושל צניעות אשר לא נתקלתי במבט כזה לא לפניו וספק אם אתקל אחריו.
בשנת 2009 נתקלתי בו שוב במרכז שזר. הצגתי שם מאמר קצר והוא היה בין המגיבים. כאשר הסתיים האירוע, ניגש אליי פרופ' בן ציון נתניהו עם ראש מרכז שזר, הציג אותי בשמי לראש המרכז ואמר לו "זה הבחור שעזר לי מאוד עם הטקסט מגרמניה", כאשר מחיתי ואמרתי שאני קיבלתי עזרה ולא הגשתי עזרה הוא חייך הביט בי באותו מבט בו משמשים בערבוביה חכמה וענווה ואמר: "נו באמת מה זה חשוב מי עזר למי-עזרנו זה לזה".
אין ספק שבן ציון נתניהו היה בן לדור בו לא שלטה המוחצנות והשחצנות, השטחיות והקטנוניות. ענווה חכמה ותבונה אין קץ בלטו בדמות זו וכל מי שנתקל בו נכווה מעוצמתן של אלו בדמותו הייחודית.
יהי זכרו ברוך!
