דמותו של משה רבינו, נסיך מצרים ההופך למנהיג עם ישראל, מרתק את יורם קימלמן איש קיבוץ סעד. מה מניע אותו? מה היא האמת הפנימית שלו? פרשת שמות – המסך עולה.
וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב', י'): הילד משה מתבגר בבית פרעה תחת כנפיה של בתו כשהוא מנותק מההוויה החברתית שבחוץ. סיפורנו היה יכול להסתיים כאן: נסיך עברי הגדל בבית פרעה כנגד כל הסיכויים וחי לו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.
אבל לא. כוח פנימי דוחף אותו להתחבר אל אחיו שמחוץ לארמון.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (י'א-י"ב): הנסיך הצעיר יוצא מהבועה ונחשף לראשונה לעוולות העולם המתנהלות בחסות החוק. הוא אינו משלים עם הפשע המתרחש באין מפריע אל מול עיניו ומחליט 'לטפל באופן מקצועי' במצרי המכה.
הוא מתחזק בדרכו וממשיך לפעול לתיקון העולם: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. (י"ג)
אולם כאן הוא נחשף לעובדות החיים – אין לו שום יתרון בכך שעשה מבחינתו את המעשה הנכון: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (י"ד).
ואף גרוע מכך – פעולותיו עד כה פעלו בעיקר כנגדו: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה (ט"ו).
למרות כישלונותיו, הוא אינו בוחר להתייאש מהמאבק למען החלש ולטעון ש 'אין צדק בעולם'. ההפך, משה נמלט לארץ מדין וגם שם הוא ממשיך לפעול באותה הדרך למען בנות יתרו העשוקות שגורשו מהבאר: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. (י"ז).
משה נשאר נאמן לעצמו ואינו נותן לעולם שמסביבו לבלבל אותו. מבחינתו, פשע הוא פשע, רשע הוא רשע ועל כך הוא אינו מוכן להתפשר. גם כאן, סיפורנו היה יכול להסתיים בנקודה בה זוכה 'לוחם הצדק' להערכה מצדו של כהן מדין, מוזמן לביתו החם, נושא את בתו לאשה, מתחבר למשפחתו, מנהל את עסקיו וחי לו בשלווה. אלא שלא. בגיל 79 משה רק סיים את תקופת ההכשרה לקראת ייעודו האמיתי והוא עצמו אינו מודע לכך.
הקב"ה נגלה אליו באותות ובמופתים, סוקר בפניו באריכות את ההסטוריה, את שליחותו, את עתידו המפואר של העם ואפילו את תכנית הפעולה מול פרעה, ואילו הוא עדיין לא מבין איך כל זה קשור אליו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם (ג', י"א).
משה מנסה להתחבר לתפקיד החדש המוצע לו מפי הגבורה, אבל אינו מצליח, בכל רגע עולה בו חשש חדש: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. (י"ג). הקב"ה מזכיר למשה שכוחו הוא במעשה הנכון ולא בהסברים הגיוניים: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם (י"ד): ועדיין, משה נשאר ספקן ומעלה עוד ועוד קשיים.
נשאלת השאלה: כיצד זה ייתכן שמשה, בשר ודם, עומד מול בורא עולם הנגלה אליו באותות ובמופתים, ואינו מקבל על עצמו את השליחות בהכנעה? כיצד זה ייתכן שהקב"ה מנסה לשכנע את משה באריכות יוצאת דופן במילים ובניסים ומשה נשאר אדיש ומעלה ספקות?
ובכן, משה פועל מכוח האמת הפנימית שבו והוא יודע היטב שאם לא יתחבר אליה באמת, לא יצליח בשליחותו. הקב"ה הנגלה אליו בכל עוצמתו, הוא עדיין רק כוח חיצוני המנסה לכבוש אותו, אולם הדברים לא באים ממש ממנו.
המפתח להצלחה בכל תחום בחיינו ובעיקר בחינוך, הוא בכך שהאדם יפעל מתוך האמת הפנימית המנחה אותו ולא מתוך הרצון לרצות אחרים, ובמקרה דנן, משה מנסה להתחבר לתפקידו החדש ולא מצליח – הוא אינו בנוי לקיצורי דרך. הוא חושף את חולשותיו מתוך עוצמה כי הוא מבין שעליו לעבור תהליך ארוך ומשמעותי עד שיתחבר לשליחות מכוח עצמו ויהפוך למנהיג.
יורם קימלמן
