הידיעה המרה על מותם של הנערים תפסה אותי בעיצומו של מחנה הקיץ של בני עקיבא בפנסילבניה. מחנה שכולו על טהרת הציונות והעלייה. מחנה שמתחילתו נאמרו פרקי תהילים בכל תפילה ומניין. מחנה שלם, 750 חניכים ועוד כ 350 אנשי צוות, שר ומתפלל יחד. עם עם ישראל, על עם ישראל.
שמונה עשרה הימים האחרונים היו ימים בהם התלכד העם כולו. זה היושב בציון, זה היושב בגולה ובעזרת ה' יחזור גם הוא לארצו. שמונה עשרה ימים בהם נשמעו פרקי תהילים מכל קהילה בעולם. תחינות דמעות ובקשות. שמונה עשרה ימים של חוסר וודאות הגיעו לסיומם עם הידיעה המרה כי בנינו אינם בין החיים.
אלו היו ימים קשים, במיוחד למי שהרגיש כל כך קרוב והיה כל כך רחוק.
אך למרות שהתנפצה התקווה על גורלם של בנינו, נפתלי גיל-עד ואייל, ועם כל הכאב על האובדן, העוצמות הגדולות שהפגין העם הזה היממו את כולנו. העובדה שגם כאן. בלב הנוער האמריקאי הגדל על ברכי תרבות המערב במלוא מובן המילה ועל כל המשמעויות הנגזרות ממנה, העובדה שגם כאן כאבו את הכאב, פתחו את הלב וניסו להבקיע שערי שמיים בתפילה. העובדה הזו הראתה לי את כוחו וסגולתו של העם שלנו.
אז אתמול, לאחר שעיכלנו את הדברים כאבנו ודמענו התכנסנו אנשי הצוות במחנה וביחד עם כל העם, בכיכר רבין וכיכר ציון, בצומת הגוש ועל ציר 60, גם אנחנו ניגנו, הדלקנו נרות, בכינו ושרנו.
כי אם יש משהו שלמדנו בשלושת השבועות האחרונים זה שאת המנגינה שלנו אי אפשר וגם לא יצליחו להפסיק. אנחנו נמשיך להתפלל ונמשיך לשיר 'עוד לא אבדה תקוותינו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים'.
עם ישראל חי!
