על הפסוק "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" וכו' (פרק לז) כותב המדרש: "רבי שמואל בר נחמן פתח: "כי אנכי ידעתי את המחשבות" שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף. ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו. ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו. ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו. ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה. והקב"ה היה עוסק, בורא אורו של מלך המשיח."
היה זה רגע קשה במיוחד. משפחתו של יעקב הייתה נראית כמו אנייה שעלתה על שרטון ועוד רגעים מספר טובעת במצולות. מצפונם של השבטים – אחי יוסף מייסרם על מכירתו. יוסף שרוי באבל על הפיכתו לעבד בבית העבדים המצרי. ראובן בכור האחים מיצר על כישלונו הצורב להגן על אחיו. יעקב שרוי באבל עמוק על אובדן בנו אהובו. יהודה עסוק ליקח לו אישה לאחר מות אשתו ושני בניו. התמונה מהזווית האנושית מציגה משפחה שנקלעה למבוי סתום אולם מהזויות האלוקית דווקא שנראה שהכל אבוד – הקב"ה בורא אורו של משיח. ממש באותם זמנים קשים ומסובכים יולדת תמר כלת יהודה את פרץ ממנו עתיד לצאת משיח בן דוד. המסר כאן ברור – אל ייאוש גם במצבים שנראים אבודים לגמרי, גם בעומק החושך הגדול – הקב"ה כבר מכין את הופעת האור. ויש להוסיף ולהעמיק בהבנת המדרש. רבי בונם מפשיסחה האיר את הנקודה הבאה "המדרש בא להורות לנו ענין נפלא, שכל השבטים ויעקב היו עסוקים בצום וצעקה לה'. השבטים בשביל מכירת יוסף, גם יוסף על מכירתו ויעקב התאבל על בנו והיו מתפללים לה' בכל לבם ובכל נפשם. יהודה היה עסוק ליקח אשה, נמצא לעיני בשר היה ענינם יותר לה', כי הוא היה עסוק בנשיאת אשה אף על פי כן אמר המדרש, שאין שום אדם יודע מחשבות הטמונות בלב איש 'ראה הקב"ה יותר מעשה יהודה וממנו היה בורא אורו שלמשיח"
אל לנו לשפוט את הזולת למראה עיניים, כי אינך יודע את כוונותיו הנסתרות הנגלות רק ליודע מחשבות. דווקא יהודה שעורר תרעומת אצל האחים כיוון יותר מהם לרצון הבורא. אולם מהו אותו רצון אלוקי אליו כיוון יהודה יותר מאחיו? הרי לכאורה באמת מעשהו תמוה שעה שכל המשפחה שרויה באבל, זה הזמן להתעסק בענייני אישות ומשפחה? תשובת המדרש היא אכן כן! שעה שכולם היו תקועים באבל, ברגשות אשם המכוונים לעבר, יהודה שם מעייניו בעתיד. דווקא בזמן שהמשפחה על סף פירוק זהו הזמן להקים ולחזק את המשפחה. דווקא בשעה של אובדן רצון החיים זהו הזמן להיאחז בחיים, להיאבק על החיים להמשיך ולהביא חיים לעולם.
בדרך זו ממש פעל צאצאו של יהודה, דוד המלך, לאחר חטאו. ה' נוגף את הילד שנולד לבת שבע כתוצאה מהחטא ודוד מתאבל, צם, נופל על הארץ ואינו נענה להפצרות עבדיו להקל באבלו. ואולם משנודע לו שמת הילד הוא קם, מתרחץ, ויושב לאכול לחם. לתמיהת עבדיו על התנהגותו הלא מובנת עונה " וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד. וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (שמואל ב יב). ודוד המשיך באותה פרץ חיים עז "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן [וַתִּקְרָא] אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ" גם כאן מאשר ה' את בחירתו של דוד בחיים ולא את השקיעה באבל.
הפסוק בו פתח בעל המדרש אומר "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה." (ירמיהו כט יא) מחשבות ה' הם מחשבות שלום ותקווה ודווקא יהודה זכה לפעול בהתאם לאותם מחשבות ולכן זכה שממנו יברא ה' אורו של משיח. ועולים לנגד עיני כל אותם פליטי שואה סחופים ודוויים שבאומץ לב לאין שיעור השליכו את העבר הנורא מאחריהם, נשאו להם נשים, הולידו ילדים, עלו לארץ, בנו בית, הקימו מדינה ועל שפתיהם מתרוננת שירת העתיד, שירת התקווה.
