גרניקה המגזין, אחד הפרסומים הספרותיים היוקרתיים ביותר בארצות הברית, חזר בו בסוף השבוע ממאמר של מתרגם וסופר ישראלי על דו קיום.
אם המידע הזה מניע אותך להניח את היצירה המדוברת, "מקצוותיו של עולם שבור" של ג'ואנה צ'ן היה ציוני נוקב – אולי אפילו תמיכה מלאה בגרון להפצצה ההרסנית של עזה, או רצופת איסלאמופוביה, בטענה שכל הפלסטינים הם חמאס – אתה טועה.
חיבורו של חן, שעדיין ניתן לקריאה בגרסה ארכיון, מרגש מאוד לְחַבֵּר מקורה בעימותים עמוקים שיש לה עם ישראל, לשם עברה כנערה. הוא מבטא צער הן לאזרחים עזה והן לקורבנות הישראלים של ה-7 באוקטובר. תגובתו של גרניקהצוות המתנדבים של, שרבים מהם התפטרו לאחר פרסום החיבור, וההחלטה לבטל את היצירה היא מבחילה ואנטישמית ללא ספק.
אם חיבור שפשוט מאפשר לישראלים להיות אנושיים נתפס כ"התנצלות על הציונות ורצח העם המתמשך בפלסטין", כמו גרניקה הכריזה המוציאה לאור המשותף Madhuri Sastry בפוסט שלה ביום ראשון הודיעה על התפטרותה ב-X, הערכים של כתב העת, המתיימר להיות "בית לקולות יחידים, רעיונות נוקבים ושאלות ביקורתיות", הם למעשה חסרי כל חופש ביטוי בצורה מצמררת.
בחיבורה מתארת חן, ילידת בריטניה, את חווית המעבר לישראל בגיל 16, כשמשפחתה נזקקה להתחלה חדשה לאחר מות אחיה. היא הייתה המומה מהשפה ולא הרגישה שום קשר לארץ או לאנשים.
כשאמה עודדה אותה להתגייס לצבא הישראלי בגיל 18 כדי להיטמע טוב יותר בחברה, היא סירבה. "יש לנו כאן את הצבא הגדול בעולם" אמרה אמה. "ויריתי בחזרה מיד: מי אנחנו? דבר בשם עצמך. אף פעם לא שירתתי בצבא".
יתר על כן, חן מתעמקת בעבודתה לסיוע לפלסטינים. היא מתנדבת ב"דרך להחלמה", עמותה שמסיעה פלסטינים מעזה ומהגדה לבתי חולים בישראל לצורך טיפול רפואי שלא יכלו לקבל אחרת בבית. (חן כתב עבור ה קָדִימָה על העבודה ההתנדבותית הזו בשנה שעברה.) לאחר שהתרחק ממנה לזמן קצר לאחר 7 באוקטובר, מבועת שאחת מחברותיה הוותיקות של 'דרך להחלמה', הפעילה ויויאן סילבר, נחטפה או נרצחה על ידי חמאס – בסופו של דבר נמצא כי סילבר נהרג – היא חזרה אליו שבועיים אחרי ה-7 באוקטובר.
היא מתארת שחרור ילד פלסטיני מכיסא ההגבהה שלו בזמן שאביו הוציא את המזוודות שלהם בנסיעתה הראשונה לאחר תחילת המלחמה:
"שוקראן, שוקראן, תודה, אמר האב בעודי מערסל את ג'אד בזרועותי לרגע. ורציתי לומר, לא, תודה שסמכת עליי עם הילד שלך. תודה שהזכרת לי שאנחנו עדיין יכולים למצוא אמפתיה ואהבה בעולם השבור הזה.”
חן מבטאת הן את ייסוריה כלפי המשוררים העזתיים שאת יצירתם היא תרגמה, לא בטוחה אם הם עדיין בחיים, וחוששת שאם תשלח הודעה לרווחתם זה יגרור גמול מצד חמאס, והן החטופים הישראלים הלכודים מתחת לאדמה בחושך.
האם זה באמת, כפי שטוען ססטרי, נכשל "המדד היחיד שהסכמנו לעמוד בו: הוא מנסה לרכך את האלימות של הקולוניאליזם ורצח העם"?
הכישלון המוזר של המתפטרים גרניקה להבין את החומר שעורר את מחאתם בולט במיוחד בהתחשב בהסברה של חן לספרות כמקור לחיבור והבנה.
התרגום, כותבת חן, הוא שפקח את עיניה לפוליטיקה של ביתה החדש, ולשכניה, הפלסטינים והישראלים כאחד. היא רואה באקט של הבאת טקסט משפה אחת לאחרת – היא מתרגמת הן לעברית והן בערבית – כאקט אישי מטבעו. תרגום ספרותי דורש לא רק החלפת מילים משפה אחת לשפה אחרת, אלא "קריאה עמוקה, תשומת לב לקול, לניואנסים של השפה".
כשהכשירה את עצמה להקשיב לטקסטורות והאינטונציות האישיות של קולה של המחברת שהיא מתרגמת, הועברה חן לעולם אחר, להבנה אחרת. "זה מאפשר לי לחרוג מגבולות ולבנות גשרים ספרותיים משפת המקור לשפת היעד, מעם אחד למשנהו", היא כותבת. "וזה הייתה קריאת השכמה עבורי."
אי אפשר להבין מה, בשפה זו, יכול להיראות כל כך אלים עד כדי התפטרות המונית. במכתב ההתפטרות של ססטרי היא כותבת שכאשר הביעה תהיות מוקדמות יותר על קטע קודם של חן, הרגיעה אותה על ידי שאר הנהגת המגזין כי גרניקה היה מחויב ל"דגול בעבודה אנטי-אימפריאליסטית, ולעולם לא יפעל כשופר לשלטון". באיזה אופן "מקצוות עולם שבור" מפר את המשימה הזו – מלבד העובדה שהוא נכתב על ידי מישהו שבמקרה חי בישראל?
לעשות דמוניזציה של כל אדם כרצחני ומדכא, פשוט בגלל שהוא חי בישראל, זו אנטישמיות בספרי הלימוד.
אירוני עד כאב שססטרי רואה במאמרו של חן "שופר לכוח", כאשר היצירה כולה עוסקת בבניית קשרים קהילתיים עם שכנים פלסטינים וישראלים המתריסים נגד כוח המדינה. מערכות היחסים שמתארת חן אינן פשוטות: היא מחליפה טקסטים מודאגים, ולעתים טעונים, עם עמיתים פלסטינים לאחר פיגועי חמאס. בעלה מתעקש ללוות אותה לטיול ההתנדבות הראשון שלה אחרי 7 באוקטובר, עד שבנה הבוגר מתחנן בפניהם שלא: "אם משהו יקרה, אנחנו לא רוצים לאבד את שני ההורים שלנו.” היא חולקת את ההתלבטויות העמוקות שלה לגבי התסביך הצבאי של ישראל. בכך שהיא מאפשרת למורכבות האמיתית של החיים בארץ הקודש להתקיים בחיבורה, חן מאשרת סולידריות עמוקה וחיה עם פלסטינים העומדת מול הלהט הלאומי הישראלי.
זוהי הצהרת חמלה ותמיכה בפלסטינים הרבה יותר משמעותית מאשר זו של ססטרי, או כל אחת מהמחאות שלאחר מכן שהושמעו על ידי המתפטרים. גרניקה. להבין ולסייע בשטח תמיד פירושו יותר מאשר לאות סגולה מרחוק. זה נכון באותה מידה כשמדובר ביצירה הספרותית של חן. התרגומים שלה יוצרים קשרים אינטימיים עם הקולות המילוליים של מי ששונה ממנה. זה יוצר סולידריות חדשה, קהילה חדשה שחורגת משפה או לאום.
אבל גם אם הסיפור של חן היה שונה, לצנזר קולות ישראלים על הבאת האנושות לחוויה הישראלית זה שגוי.
גם אם במקרה אתה חושב שמדינת ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי של מתנחלים, האזרחים בתוכה הם בני אדם עם מחשבות ייחודיות, חוויות ואמונות פוליטיות מגוונות. להסירם מדפי כתב עת ספרותי בגלל הלאום שלהם עף מול מה שספרות טובה אמורה לעשות, כלומר להאניש את השונה מאיתנו.
להכריז שקולות ישראלים הם "פיות לכוח", ללא קשר למה שאומרים אותם קולות, מחזירה לכמה מהרעיונות האנטישמיים העתיקים ביותר בספרים. מתי גרניקההצוות של הצוות בחר לעזוב בהמוניהם, התפטרותם והצהרותיהם בעניין זה רק הציגו את הניוון המוסרי שלהם.
