המדרש בתענית (כ"ג.) מספר את סיפורו המופלא של חוני המעגל, אשר נרדם לשבעים שנה. קודם להירדמו פוגש חוני המעגל באדם הנוטע עץ חרוב: "יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב. אמר לו: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי – כך אני שותל לבני".
מדוע בחר האדם לטעת דווקא עץ חרוב? הרי יכול היה לטעת עץ פרי שיניב פירותיו מיידית, באופן בו גם הוא וגם צאצאיו יוכלו להינות ממנו?
תשובה על האמור ניתן ללמוד על דרך ההיקש ממדרש אחר העושה אף הוא שימוש בעץ החרוב. בגמרא (בבא מציעא נ"ט:) מובא דבר המחלוקת הקשה בין רבי אליעזר לחכמים בסוגיית תנורו של עכנאי. רבי אליעזר מתעקש לטהר התנור – וחכמים מטמאים.
כראיה (אחת מני רבות) לאמיתות גרסתו מגייס רבי אליעזר את עץ החרוב: "אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה". ברם חכמים אינם מתרגשים מראיה זו ומטיחים בפני רבי אליעזר: " אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב".
מדוע עושה רבי אליעזר שימוש דווקא בעץ החרוב להוכחת אמיתות גרסתו?
לפי הגר"א (קול אליהו על אגדות הש"ס), השימוש שעושה רבי אליעזר בעץ החרוב הינו סמלי: "על כן הביא להם ראיה מן החרוב שנעקר החרוב להודיע לבני האדם שר' אליעזר נמצא אצלו הדבר הזה דהיינו מדת ההסתפקות, כי שם חרוב היה בעת חז"ל לשם מושאל על מדת ההסתפקות …".
עץ החרוב מסמל הסתפקות במועט. כפי שלמדנו מהמדרש המתאר את צניעות רבי חנינא בר דוסא (תענית כ"ד:): "רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת."
עדות נוספת לתכונה זו של עץ החרוב ניתן למצוא בסיפור רבי שמעון בר יוחאי במערה: "אִתְרָחֵישׁ נִיסָּא אִיבְרִי לְהוּ חָרוּבָא וְעֵינָא דְּמַיָּא … וְהֲווּ יָתְבֵי עַד צַוַּארַָיְיהוּ בְחָלָא (התרחש להם נס ונבראו עץ חרוב ומעין מים במערב, ורבי שמעון ובנו רבי אלעזר השילו בגדיהם ונתכסו בחול) ". רבי שמעון ורבי אלעזר אוכלים מפירות עץ החרוב כביטוי לסגפנותם במערה.
לאור זאת, מסביר הגר"א, כי רבי אליעזר מבקש להביא ראיה מעץ החרוב על מנת להעיד על עצמו, כי התעקשותו לטיהור תנורו של עכנאי הינה לשם שמים ולבירור האמת, אך ללא נגיעה עצמית. אין הוא עושה דברים לשם כבודו האישי.
הסבר שונה לשימוש שעושה רבי אליעזר בעץ החרוב להוכחת טענתו מובא על ידי המהר"ל (נתיבות עולם ב, נתיב אהבת הריע, פרק ב): "וידוע כי החרוב גידול שלו ע' שנים קודם שמוציא פירות ובן ע' שנה נקרא זקן". אם האדם נמשל לעץ השדה, הרי שהאדם הזקן, בא בימים ולמוד הניסיון – נמשל לעץ חרוב.
מסביר המהר"ל, כי רבי אליעזר מבקש לבסס את אמיתות גרסתו על דברי זקנים, על מסורת הקבלה מדורות קודמים, ובלשונו: "ואמר ר' אליעזר חרוב זה יוכיח כלומר זקן שהוא בעל קבלה יהיה מעיד על הקבלה זאת." עץ החרוב מבטא את הזיקה בין דור ההווה לדורות העבר, לזקנים המלומדים אשר מכוח ניסיונם אנו נבנים.
על רקע האמור, אף נטיעת עץ החרוב באגדה בה פתחנו הינה נטיעה סמלית. האדם הנוטע אינו מבקש לעצמו דבר. כל כוחו ומרצו מושקעים בהטבת הדורות הבאים. הוא מסתפק במועט, כלל אינו מוטרד מצרכיו האשיים, אך חשוב לו כי לבניו יהיו פירות כל צרכם.
מעבר לכך, נדמה כי הנוטע אינו רק דואג לרווחתם הפיזית של צאצאיו, כי אם לרווחתם הרוחנית. הנוטע אינו שואף לכך שבניו יאכלו פירות כלשהם, כי אם דווקא מפירות האילן שהוא נטע. חשוב לנוטע כי בניו ובני בניו יחסו בצל דורות העבר, כי חייהם יהיו המשכיות פיזית ורוחנית של מסורת מפוארת. הנוטע אכל מפירות אבותיו, ואילו בני בניו יאכלו מפירותיו הוא – ויה"ר שנזכה.
