"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות ל"ב, י"ט)
רגע הירידה מן ההר, ההתנפצות של החלום האלוקי אל תוך המציאות האלילית הנחותה, היה ללא כל ספק אחד מרגעי המשבר הגדולים של משה בשליחותו, אם לא הגדול שבהם. ברם, תגובתו של משה נראית לכאורה מוקצנת מדי. משה לא רק "שובר" כי אם "משבר" את הלוחות בחמת זעם. באיזו זכות נוהג כך משה? הכיצד לוקח הוא לוחות שנעשו ונכתבו ע"י הקב"ה ומשברם ללא קבלת רשות? מהו המסר החינוכי שבפעולה זו של שבירת הלוחות?
יתרה מכך, חז"ל במסכת שבת (פז.) משבחים את משה רבנו על פעולתו, וזו לשונם: " ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר: אשר שברת, ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת את הלוחות!". משה רבנו מקבל ברכת "שכוייח" חמה מהקב"ה על פעולה ספונטנית זו. מדוע? מה הגדולה בכך?
על הדברים עונה בעומק רב, ר' מאיר שמחה מדווינסק, בעל המשך חכמה. פעולת שבירת הלוחות אינה חלילה ביטוי של זעם בלתי נשלט, כי אם המחשה של שיעור חינוכי עמוק שמשה רבינו מנסה להעביר לעם ישראל. משה רבינו יורד לשורש הטעות של עם ישראל, טעות אשר הינה קו דק ביותר המבדיל בין עבודת ה' לעבודה זרה. הסיבה שעם ישראל מחפש תחליף כאשר משה רבינו איננו, נעוצה בעובדה שהם ראו במשה מקור כח ועצמה, מעין "גורו" אשר העניק להם את הגאולה במו ידיו. ממילא, כאשר משה רבנו נעלם מהתמונה, צריך למצוא תחליף, מקור כח אלטרנטיבי אשר יכווין אותנו לעבודת ה'. העם לא חיפש עבודה זרה במובן הפגאני שלה, כי אם דרך ואמצעי להתחבר לקב"ה, בעת אשר כוחו של משה נעלם. למען האמת, אין שוני גדול בין עגל הזהב לבין כרובי הזהב שיהיו במשכן. גם בפסלון הזהב של העגל היתה כוונה דומה לזה של הכרובים – להוריד שכינה כאן לעולם, בבחינת " וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבים". ברם, העם החמיץ את הנקודה המרכזית בעבודת ה'. משה רבנו אינו אליל. אין לו כוחות מאגיים ועל טבעיים. העם טען ש"זה משה האיש אשר העלנו – לא ידענו מה היה לו". הם סברו בטעות שלמשה יש כוחות עליונים בתוכו ולכן טענו שהוא בעצמו העלה אותם ממצרים. הם שכחו את אמונתם על הים לאחר קריעת ים סוף – "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – משה הוא רק עבד ושליח, בשר ודם וכלשון המשך חכמה: "ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה' עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה!" . ממילא כאשר משה רבנו נעלם, מייחס עם ישראל גם לעגל, בתור תחליף, כוחות עצמיים על טבעיים, מעין קמיע מזל אשר אמור להשפיע עליהם רוחנית.
זהו שורש הטעות. אין קדושה לעצמים בפני עצמם. אין קדושה עצמית לאנשים מיוחדים ואף לא לאדמה מסויימת. הדבר היחיד המעניק את מימד הקדושה לכל הנ"ל הינו הציווי האלוקי, המעצים כל עצם בעולם במימד של נצח. "אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, רק ה' יתברך שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא " (משך חכמה). אין כל הבדל בין עגל הזהב לבין הכרובים, למעט הבדל אחד מהותי – על הכרובים ציווה הקב"ה ולכן הם קודש קודשים, ועל העגל לא ציווה הקב"ה ואשר על כן הוא שורש עבודה זרה וכפי שמובא בספר הכוזרי (מאמר ראשון צ"ד): " וחטאתם היתה בציור אשר נאסר עליהם, ושיחסו ענין אלוקי למה שעשו בידם ורצונם בלי מצות האלוקים ". יתרה מכך, אפילו במקדש ובמשכן אין קדושה עצמית, אלא אם כן משמש הוא לעבודה הקב"ה – "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול: "באו פריצים ויחללוה", וטיטוס נכנס לקדש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק כי הוסר קדושתו".
עבודה זרה מתחילה מהמקום בו מנסים לעבוד את האלוקים, אך בדרך אותה הוא לא ציווה, באופן זהה לחטאם של נדב ואביהוא – "בהקריבם אש זרה, אשר לא ציווה אותם". ישנו גבול דק ביותר בין עבודה ה' לעבודה זרה, שהרי "שרש ההאמנה הוא גם שורש הכפירה" (כוזרי, א' ע"ז). משה רבנו הרואה את הנולד, מדמיין בעיני רוחו את אשר יקרה בעוד שנים מספר. עם ישראל עשוי לקחת את לוחות הברית בעצמם ולהפכם לעבודה זרה, לקמיע או חפץ. משה רבנו רואה נהרות של אנשים עומדים בתור כדי לקבל ברכה מהלוחות, כדי לנשקם או אפילו לראותם בלבד. משה מבין שעשויה להווצר תעשייה שתמשוך רבבות אנשים לעסוק בטפל במקום בעיקר, תעשייה של ברכות, קמיעות, קברות קדושים וכדומה. במקום להתקרב לקב"ה בעצמו, אנשים יתעסקו בתחליפים קדושים, ויחזרו ממש על אותו חטא קדמוני של העגל, מתוך רצון תמים לעבוד את הקב"ה. אשר על כן, מחליט משה רבינו לנפץ את הלוחות. יש כאן מסר חינוכי – אפילו הלוחות בעצמם, מעשה ידי הקב"ה, אין בהם קדושה עצמית, אם אתם אינכם מקיימים את אשר כתוב בהם. לוחות מעשה ידי אדם, כלוחות השניים, עשויים להיות קדושים יותר אם שומרים על החקוק בם. "והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה יישר כח …היינו גם כן להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזה כי 'לוחות ושברי לוחות מונחין בארון' (בבא בתרא יד:) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו 'הוא בכבודו עשאן' (רש"י), המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית"ש הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל …וכמעט על זה נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה כי לא ראיתם כל תמונה…"
זהו המבחן האמיתי בעבודת ה'. האם עובדים אנו את עצמנו ואנו במרכז, כפי שדרש העם בחטא העגל "קום עשה לנו אלהים", או שמא הקב"ה במרכז ודווקא עובדה זו היא הנותנת לנו את הכח לשאוף מעלה מעלה בבחינת
"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד"
