מחקר בינלאומי חוקר תקשורת ספונטנית לאחר המוות כדי להבין כיצד המשתתפים תופסים את המצב הרגשי של הנפטר וכיצד תפיסה זו משפיעה על תהליך האבל שלהם. הנתונים מראים כי חוויות אלו מתוארות לרוב כטרנספורמטיביות, בעלות פוטנציאל להקל על תחושת האובדן, לחזק תקווה ולהגדיר מחדש את מערכת היחסים של אדם עם המוות ועם זה שנפטר.
תקשורת ספונטנית לאחר המוות (ADC) מתרחשת כאשר מישהו קולט באופן בלתי צפוי אדם שנפטר דרך החושים. במקרים רבים, ייתכן שלא תהיה תפיסה חושית מלאה; במקום זאת, אנשים מדווחים רק על תחושת הנוכחות של הנפטר. חוויות אלו עשויות להתעורר במצבי תודעה שונים: בזמן ערות, שינה, הירדמות או התעוררות.
הספרות מצביעה על כך ש-ADCs הם אוניברסליים בטבעם ומתפרשים על פני תרבויות ותקופות היסטוריות, מה שמצביע על כך שהם עשויים לייצג יכולת אנושית אינהרנטית. דיווחים על ADCs ספונטניים מתוארכים לרישומים ההיסטוריים המוקדמים ביותר ותועדו בכל יבשת. ההערכה היא כי 30 עד 35% מהאנשים מדווחים על ADC אחד או יותר במהלך חייהם, כאשר שיעור זה גדל ל-70 עד 80% בקרב השכולים.
הידע על ADCs התקדם בשנים האחרונות, תוך התמקדות בעיקר בהשפעות החיוביות שלהם על תהליך האבל. עם זאת, אזורים רבים עדיין לא נחקרו. בהקשר זה, צוות מחקר בינלאומי הכולל את דיוויד לורימר, אוולין אלסאסר וסופי מוריסון, בתמיכת קרן ביאל, ביצע מחקר רחב היקף שהוקדש לחקר ADCs.
במאמר "מה המנוחים מתקשרים, מה אנו לומדים על מצבם הנפשי, וכיצד זה משפיע על צער: ניתוח שיטות מעורבות של אוסף מקרים רב לשוני של תקשורת ספונטנית לאחר המוות (ADCs)", שפורסם ב-Journal of Anomalistics, המחברים מדווחים על איסוף 1,311 שאלונים בשש שפות, על מנת להעריך בין 20218 משתתפים ל-20218. אדם אהוב שנפטר דרך ערוצי חושים שונים או פשוט דרך נוכחות מורגשת. הסקרים נותחו תוך שימוש בגישה של שיטות מעורבות, בשילוב נתונים סטטיסטיים תיאוריים עם ניתוח איכותי מפורט של חשבונות אישיים.
כ-75% מהנשאלים דיווחו שהם תופסים מצב רגשי כלשהו אצל הנפטר, עם דומיננטיות ברורה של רגשות חיוביים, כולל רוגע ושלווה (45%), זוהרים מאושר (30%), להוטים לנחם (45%) וחומלים (26%). מצבים רגשיים שליליים היו פחות שכיחים: עצוב (11%), נסער (6%), מבוהל (3%) ומאיים (2%). כמה דיווחים הצביעו על כך שאנשים שנפטרו מסוימים נראו בתחילה מבולבלים או במצוקה, מה שעלול להיות כואב עבור המתנסה. עם זאת, במקרים הכוללים מספר ADCs עם אותו אדם נפטר, לעיתים נצפתה התקדמות למצבים חיוביים יותר.
ראוי לציין גם שהשכנוע באותנטיות של החוויה הייתה גבוהה: 73% – 77% האמינו שהקשר היה אמיתי מיד לאחר האירוע, ועלתה ל-83% – 90% עם הזמן. ה"מציאות" הנתפסת הזו התגלתה כמכרעת להשפעתה הרגשית, כאשר משתתפים רבים דיווחו על כאב מופחת, ירידה בפחד ממוות ותחושת חיבור מחודשת.
"מצבו הנפשי של המנוח נתפס כחיובי ברובו על ידי המשתתפים במחקר שלנו, מה שהקל על תהליך האבל שלהם", מציינת אוולין אלסאסר, ומדגישה כי, ללא קשר לטבעם הסובייקטיבי, "ADCs נחווים כאירועים בעלי משמעות ושינוי, עם פוטנציאל להקל על האבל, לחזק תקווה ולעצב מחדש את מערכת היחסים של אדם עם המוות ועם זה שנפטר".
